חורבן הבית-חורבן אישי: שובה הורוביץ, שאיבדה את בנה רז ז"ל בן השנה וחצי בטביעה בחג הפורים לפני כארבע שנים, מספרת בראיון מיוחד לאולפן סרוגים על החיים לצד החורבן לאחר אובדן של ילד.

צפו בראיון המלא:

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שובה הורוביץ – ראיון מלא

"היינו כמעט לבד בשכונה, כמעט כולם נסעו. בלב כל הפסטורליות, בלב כל השקט – החיים השתנו בבת אחת" משחזרת שובה את מה שאירע שם לפני כארבע שנים. "עשינו סעודת פורים, אהרון היה באמצע שלושה שבועות של מילואים וקיבל הפסקה לחזור הביתה, קיבלנו טלפון באמצע פורים שהוא צריך לחזור יותר מהר, אז אמרתי לו 'אני אלך לנוח קצת כדי שיהיה לי כוח להסיע אותך לבסיס'".

חצי שעה לאחר מכן, היא התעוררה בבהלה. "לא יודעת איך להסביר את זה, הרגשתי אבן בתוך הלב וידעתי שרז מת, אני כבר ידעתי, לב של אמא. אפילו לא העזתי לצאת רק צרחתי "איפה רז?"

רז ז"ל עם אהרון (צילום: באדיבות המשפחה)

נהוג לחשוש מטביעה בים או בריכה עמוקה, אבל רז ז"ל טבע בשכשוכית קטנה: "התלמידים שלנו בכפר נוער בנו כלוב קטן עם שכשוכית לברווזים, לא חשבתי שאפשר לטבוע במקום כזה קטן, בעלי צעק 'אמבולנס אמבולנס' ואז השכנים הזמינו, לקחו אותו לרמב"ם, ולקח עוד 24 שעות עד שזה יהיה סופי".

"זה קרה ביום חמישי בצהריים, ובשבת אהרון ואני היינו איתו, זכינו ללוות אותו ממש, את צאת הנשמה שלו. לא היה אפשר להודיע לאף אחד, זה היה רגע מיוחד עד כמה שהוא היה קשה"

מה קורה ביום שאחרי? איך קמים?

"לא קמים, יש שבעה. הבנתי למה ההלכה עושה שבעה, אני הייתי בטוחה שאני לא אקום. זאת הייתה שבעה מאוד עוטפת"

רז ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

על חורבן תשעה תשעה באב

"זרקור האשמה היה עלינו, האשמה הייתה כל כך כבדה שלא הייתה לי ברירה אלא לגעת בכאב. אשמה זה כאב שאין לו בית, תשעה באב זה כשאין מקום לשכינה, לא הייתה ברירה והתחלתי לפגוש את הכאב הזה בעצמי, היום יש לי הרבה יותר אמונה בתקומה של הדבר הזה, נפגשתי עם כוח חיים שהוא חזק לא פחות מהכוח של המוות, תשעה באב היום הוא פחות עצוב"

המסר שלה: "כאב זה לא מסוכן, כדי לחיות באמת צריך להעז לכאוב"

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

רז ז"ל