מה ההבדל בין חיים בבית ספר לבין חיים בעולם האמתי?

בבית ספר, פתוחות בפני התלמיד שתי אופציות שוות: או לעמוד בדרישות, או לספק תירוץ משכנע מדוע הוא לא אשם בכך שלא עמד בדרישות. אין חשיבות מיוחדת דווקא לעמידה בדרישות, העיקר שהאדם אינו אשם. (לא יודע אם כך נכון שיהיה בבית הספר האידאלי, אבל זה המצב היום במערכת החינוך).

בחיים האמתיים זה לא כך. שם, כידוע, הלקוח תמיד צודק. אם אתה לא מספק למעסיק שלך את הסיבה שלמענה אתה מועסק, אין לו עניין בך. לא מעניין אותו שאינך אשם.

ההבדל נעוץ בכך שבתי הספר בנויים באופן בו התלמיד במרכז. התלמיד לא בא לבית הספר כדי לתת משהו לבית הספר, הוא בא רק כדי לקבל, הוא הלקוח, ובית הספר נועד כדי לשרת אותו.  כאשר הוד מעלתו המטרה אינו אשם בכשלונו, או לפחות יש לו הסבר משכנע מדוע זה כך, למה להאשים אותו? הוא חי במין סימולטור המדמה את העולם האמיתי, אבל בסופו של דבר הוא אינו נדרש לספק את הסחורה למי ששכר את שירותיו, אין בוחנים אלא את מעשיו ולא את התוצאות. יום יבוא והוא יצא לעולם האמיתי, ושם הוא יבין שהוא לא המטרה, הוא האמצעי לתקן את העולם, או את הדבר שלמענו נשכר.

הרגליו מימי בית הספר עלולים להיות לו לרועץ. הוא ינסה לשכנע את המערכת שהתוצאה שלא הושגה אינה העיקר. עם הזמן הוא ילמד שזה לא עובד. שאם הגדוד שלו יצא למבצע והמבצע נכשל, לא מעניין שהוא לא אשם. ושאם האויב כבש את עמדתו, גם אז לא יתעניינו בכך שהוא לא אשם. בעצם, סליחה, בצבא דווקא כן מתחשבים בזה. שכחנו, גם הצבא נברא למען החייל ולא להפך. לא חשוב, כשהוא יצא לעבודה הוא ילמד על בשרו שאת העבודה לא המציאו כדי שיהיה לו מקום עבודה, אלא כדי להביא תוצאות. ואם הוא לא מביא תוצאות – לא צריך אותו בכלל.

ומה הקשר ליאיר נתניהו

משום מה, כאשר עוסקים בנושא הקשר בין האדם לאלהיו, נדמה לאנשים שהם עדיין בבית הספר. אנשים לא מוכנים לקבל את העובדה שהקב"ה הביא אותם לעולם כדי שיתקנו את העולם, והעולם עיקר ולא הם. נדמה להם שגם מול הקב"ה הם יכולים לטעון "אני לא אשם" ולצאת ידי חובה.

לכן, כל פעם שעולה פרשה שבה מדובר על זוג שאינם יכולים להתחתן ע"פ ההלכה, כמו במקרה של נתניהו הבן והנורבגית, מיד נזעקים כל אבירי חופש המשהו, וצועקים "אבל מה היא אשמה?". אז זהו, שאף אחד לא טען שהיא אשמה במשהו. זה לא העניין. היא לא אשמה. היא באמת לא אשמה.

גם הגמל לא אשם בכך שהוא נולד גמל, ובכ"ז התורה אוסרת לאכול אותו בגלל שהוא גמל. גם השעטנז לא אשם שהוא שעטנז, ובכל זאת התורה אוסרת ללבוש אותו כי הוא שעטנז. גם אשה שנולדה בלי רחם לא אשמה בכך שהיא נולדה בלי רחם, ובכל זאת למי שרוצה ילדים, מומלץ לא להתחתן איתה. גם כהן שמתו אחיו מחמת מילה הרי הוא ערל ואסור בתרומה ובקדשים. ומי שנטמא באונס או אף במצוה (קיים מצוה גדולה – קבר מת) הרי הוא טמא. ומי שנפל לבוץ שלא באשמתו, הוא באמת לא אשם, אבל הוא מלוכלך. כי לא באנו לעולם הזה כדי לתרגל על סימולטור ולקבל מחיאות כפים. באנו לעולם הזה כדי לעבוד. באמת.

מעשה ביהודי שהלך ביער

כשהייתי בשמינית, כשאחד התלמידים היה מתרץ תירוץ מדוע לא למד, הר"מ היה מספר סיפור על יהודי שהלך ביער ושודד שדד את כל בגדיו. נכנס היהודי לעיירה והלך ברחוב ודבר עם אנשים. אמרו לו: "אבל אתה ערום", אמר להם: "לא, זה בסדר, אני אנוס, יש לי תירוץ". אמרו לו: "יש לך תירוץ אבל אתה ערום".

התלמידים בכיתה לא אהבו את הסיפור הזה. הר"מ כנראה כן. הוא חזר עליו בכל הזדמנות. והתלמידים סיפקו לו הרבה הזדמנויות. אפשר להוסיף על הסיפור הזה, שמי שנשדד אינו אשם, אך מי שמתיר לעצמו עקב כך ללכת ערום בחוצות העיירה, הוא אכן אשם. מי שסובר ש"לא חשוב מה האמת, העקר שאני את נפשי הצלתי", גם את נפשו לא הציל.

ובסופו של דבר, גם במקרים בהם העיקר הכוונה, זה יכול להיות נכון אך ורק בתנאי שהאדם מצידו לא לקח בחשבון שהעיקר הכוונה, אלא מסר את נפשו כדי להביא תוצאות. מי שמסר את נפשו להביא תוצאות – אפשר לומר שהוא אכן התכוון להצליח. מי שמלכתחילה לקח בחשבון שהעיקר הכוונה – הוא בכלל לא התכוון להצליח, הוא התכוון להתכוון. מלכתחילה הוא רק עשה הצגה, שמניחה מראש שהוא לא צריך להביא תוצאות לאף אחד. מין הנחה כזאת שאומרת: "אני מרכז העולם, ובכלל לא חשוב מה אנשים יקבלו ממני, אני החשוב כאן, וחשוב שהכל יראו שאני – התכוונתי". אז זהו, שלא. האדם הוא לא מטרת העולם. הוא בא לעולם כדי לעבוד.

ובסופו של דבר, כאשר האדם יודע שלא יתחשבו בשום תירוץ, באורח פלא פתאום מתברר שהוא כן יכול להתגבר על המכשולים. אבל אם לא באים בטענות אל מי שיש לו תירוץ מוצדק, פתאום לכולם יש תירוצים מוצדקים.

התורה לא מתחשבת בתירוצים?

מה? התורה לא מתחשבת בכוונת האדם? אם כך – למה היא פטרה את הרוצח בשוגג? אז זה בדיוק העניין. היא ממש לא פטרה אותו. גואל הדם רשאי להרוג אותו, ככל רוצח אחר. התורה נתנה לו רק אפשרות אחת: שב בעיר מקלט ושם גואל הדם לא יהרוג אותך.

ובאמת, אם אכפת לאדם הזה לא רק מעצמו, אלא גם ממה שבאמת קורה בעולם, מה נותר לו לטעון? כשישאלו אותו מה הוא תרם לעולם, מה הוא יאמר? "רצחתי אדם אבל אני לא אשם"? זאת תרומתך לעולם? אתה לא מתבייש?

מסתבר שיש כאלה שלא. נדמה להם ש"העיקר ההשתדלות וה' יעשה את כל השאר". אז לא. האמירה הזאת נאמרת במקרה שבו נדמה לאדם שמבחינה ריאלית אין סיכוי להשיג את מה שצריך להשיג. על זה אומרים לאדם שהוא לא יכול לפטור את עצמו ממאמץ, והוא מבחינתו צריך להשתדל להביא את התוצאה בכחות עצמו. אין כוונת הדבר שהאדם רשאי לפטור את עצמו מלשאוף להביא את התוצאה אלא רק לעשות "השתדלות" כזאת, שמלכתחילה גם לא משתדלת להשיג דבר. להציג הצגה שמניחה גם היא ש"לא משנה מה יקרה בעולם, העיקר אני. אני מרכז העולם, והעיקר שאוכל לסמן וי ולומר השתדלתי". אדם כזה, גם לא השתדל. הוא בכלל לא התכוון להצליח, הוא התכוון להתכוון.

טעות ישנה

מסתבר שזאת טעות ישנה מאד. הגמ' ביומא מספרת על היום שבו ביקשו רחמים וביטלו את יצר עבודה זרה. לפי המדרש המופיע שם, בני אותו דור אמרו לה': "הרי לא נתת לנו אותו אלא כדי שנקבל עליו שכר, אנו לא רוצים לא אותו ולא את שכרו", ה' שמע לתפילתם ונמסר היצר בידיהם. אמרו: "הואיל ושעת רצון היא נבקש רחמים גם על יצר העריות", נמסר בידיהם גם יצר העריות. אלא שאז התעוררה בעיה: אף תרנגולת לא הטילה ביצים. לכן הבינו שאין ברירה אלא להחזיר את יצר העריות למקומו. המדרש אומר שבני אותו דור הבינו גם שאי אפשר לבקש רחמים רק על חצי היצר, כי "פלגא ברקיעא לא יהבי" – בשמים לא נותנים חצי. עיקרו של המדרש הזה בא לתאר את ביטול יצר עבודה זרה. המדרש מוסיף גם את חלקו השני של המדרש, העוסק ביצר העריות, כדי ללמד שהנחת היסוד של בני אותו דור היתה שגויה. ההנחה האומרת ש"הרי לא נתת לנו אותו אלא כדי שנקבל עליו שכר, אנו לא רוצים לא אותו ולא את שכרו", היא הנחה לא נכונה. היצר לא נברא כדי לבחון אותנו ולתרגל אותנו כדי למחוא לנו כפיים בסוף. היצר נחוץ לעולם.  אנו לא חיים בתוך סימולטור שנועד לשים את הזרקור עלינו ולתת לנו שכר על השתדלותנו; באנו לעולם כדי לעבוד. לכן הבינו בני אותו דור שהם לא יכולים לבקש חצי. הקב"ה לא מתאים את עולמו למה שנוח לאדם, אלא האדם הוא שצריך ללמוד להתאים את עצמו למה שהעולם צריך. היצר הוא דבר אמיתי הנחוץ לקיומו של העולם, ולא מין משחק שנועד כדי לתת לאדם פרס על הצטיינותו.

כשחייל נכשל בקרב לא אומרים שהעיקר הכוונה. קל וחומר שאין אומרים כן אם תוך כדי הקרב הוא אומר שלא חשוב אם יצליח, והעיקר הכונה. אבל לנו יש בעייה: הדור שלנו לא רואה את עצמו כצבאו של ה' אלא רק כאוכלי שלחנו של ה'. אפי' המצוות בעיניהם הן חלק מהסעודה.