דווקא בתור חבר "בית הלל" אני מזדעזע מהפרסומות של "צו פיוס" בשבועות האחרונים הקוראות לחינוך משותף לדתיים וחילוניים.

אהובים עלי מאד הטיעונים שם של "אנשים אחים אנחנו", והם דומים לדבריו של הרב אוהד טהרלב שהובאו לגבי גיוס נשים לצבא: "השפה הדתית היום של אנשי הציונות הדתית התרחבה וכוללת בתוכה מילים חדשות ומושגים חדשים שנלקחו מהמציאות הישראלית החילונית. צריך להבין שעולם ה"לבושים" (תרתי משמע) של אנשי הציונות הדתית המעורה בחברה הישראלית השתנה. יותר ויותר אנו מעורבים ומגלים שניתן ללבוש כל לבוש חיצוני והתנהגותי ולשוחח בשפה הישראלית ולהישאר דתי".

וכן אמר לי ידיד: הרבה מאד צעירים נחשפו לאנשים טובים, גומלי-חסדים, רודפי-צדק, אנשי אמת, שונאי-בצע, מלאי חמלה וטוב לב, מוסרי-נפש למען הזולת לא פחות מהמורים והרבנים (אנחנו) שהם פגשו בציבור הדתי, ואני חושב שאם נהיה כנים – אנחנו נודה שאכן כן הדברים. מה יש לתורה ומצוות להציע? קדושה, עומק, גובה, אלקות. אבל רובם לא פוגשים דברים אלו ואם-כן מה הפלא שיבקשו לרעות בשדות זרים?

הדברים נכונים לדעתי, והחינוך הדתי המקובל בארץ אינו מושלם, ואף על פי כן הם יכולים להישמע רק כאשר יש עוגן דתי חזק שמחזיק אותנו כדתיים. רק אז נוכל להיות, לפעול ולהשפיע. אם אנחנו מוותרים כבר בגיל הגן על כל ייחוד דתי איך נוכל "להישאר דתיים" בחברה הכללית? מה יחזיק את הסחף? ומהיכן יצמחו גדולי התורה הבאים?

כל מפגש קרוב עם האחר דורש זהות מגובשת, וזו תכונה של אדם בוגר. במקרי קיצון של שליח בארץ זרה ששולח ילדים לבית ספר מקומי, זה שונה. שם השוני מחודד וברור, וממילא כאשר הבית עושה נכונה את תפקידו המפגש יכול דווקא להעצים את הזהות הדתית של הילד ולהוציא ממנה איכויות משובחות במיוחד. הבעיה היא כאשר העירוב והמורכבות הופכים לנורמה חינוכית, שתופסת מקום בנפש הילד עוד לפני הפשטות. זו פגיעה חמורה באפשרות שלו להיות אדם מאמין בהמשך חייו.

יש קשר חזק בין התקרבות והיטמעות. ברור שאם נמצאים זמן רב בחברת אנשים אחרים, בדרך כלל אנחנו לומדים להעריך אותם ואף מתידדים איתם, אם הם בני אדם 'מן היישוב': חרדים, חילונים, ערבים, נורווגים. כאשר מדובר בבני עמנו ממש ברור שעלינו לאהוב אותם ולא להירתע או להתבדל.

אלא שהשלב הבא בהתיידדות הוא התחברות. נישואי תערובת לא באים מתוך היכרות רגעית אלא מתוך עבודה משותפת וקירבה מתמשכת. לכן עלינו להבדיל בין יהודים ושאינם יהודים בשלב בניית הזהות היהודית וגיבושה, ומובן שבשלב זה יש לתת מסרים שיבנו ויעצימו את הזהות הזו.

הוא הדין לגבי הזהות הדתית. אנשים אחים אנחנו, אוהבים את אחינו בכל דרכיהם, גם כאשר איננו מסכימים איתם. אולם איך יחיו ביחד ילדינו וילדיהם כאשר לא משודר מסר בהיר וצלול של חינוך לערכי התורה, הקדושה והאמונה?

הטשטוש לא טוב לאף אחד

איך מאזנים לגבי חילונים בין קרבה ואהבה נפשית ובין היטמעות וויתור על הלכה ותורה? איני יודע. זהו אתגר לפתחו של כל מי שדוגל בקירבה וחיים בתוך החברה הכללית. למרות זאת ברור לי שזה לא יכול להתחיל בחינוך משותף לגמרי בבית הספר, אם החינוך הזה מוותר על הקניית ידע יסודי נרחב ועומק דתי כרובד היסודי של האישיות והזהות.

אין להשוות את הדברים לשיתוף ילדים שאינם דתיים בגני הילדים ובבתי הספר הדתיים. כאשר המסר הכללי של בית הספר הוא דתי, וכאשר ניתנות בו האפשרויות לילדים לגדול ולצמוח בדרכי התורה ובלי בלבול וטשטוש, אזי בוודאי השותפות של ילדים ממשפחות שאינן שומרות מצוות יש בה להועיל גם לילדים האלה וגם לילדים הדתיים, אבל כאשר המסר העיקרי של בית הספר הוא שיתוף ואחווה והסתרת הייחוד והשוני, אפשר לקרוא עליו את דברי חז"ל (עירובין ג.) "קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא" – סיר שמבושל על ידי מספר שותפים יהיה לא חם ולא קר, כלומר לא טוב לאף אחד.