טענה שחוזרת ונשמעת בקרב ציבור דתי וחילוני היא כי שירה יפה המרוממת את האדם גם היא סוג של תפילה. לטענה זו מלווה הסבר: הרי תפילה היא התרוממות רוח והתעלות ויציאה מחולין, אז השירה מביאה לאותו מקום.

אינני מזלזל בצורך לצאת מהשגרה ולהתעלות. זה טוב ויפה אך יש לשים לב, אין בזה קדושה. אם התפילה באה לענות על צורך של האדם, אין בה קדושה. אין כאן רצון לתקן את העולם או למלא את חובתו לבוראו, אלא רצון אגואיסטי להיטיב לעצמו. דבר חשוב כשלעצמו, אך למדרגת קדושה לא הגיע.

הצורך לעבוד את ה' (שבגללו יש ערך לתפילה) נובע מכך שיש אלהים והוא ברא את העולם, והוא נעלה מכל מה שקיים בעולם הזה, ואנו חייבים לו את עצם קיומנו. כל דבר שקשור לאלהים, הוא דבר שיש לכבדו ולקדשו. שהרי אלהים הוא בעליו ויוצרו של העולם. אמור מעתה: תפילה היא לא תחושת התעלות, תפילה היא התחברות לה' וביטול כלפיו.

נכון שהביטול הזה יוצר תחושת התעלות, אבל מי שמבקש רק את תחושת ההתעלות, מתמקד בטפל ולא בעיקר. הוא דומה למי שלוחץ על מתג מנותק מחשמל, כי הוא חושב שיש עניין עצמי בלחיצה על המתג. הלא תחושת התעלות אפשר לקבל גם מול פסל.

אין רע ברצון לשיר ולעדן את הנפש. אבל זאת אינה תפילה ואין בה קדושה. שליח ציבור בבית הכנסת הוא השליח להעביר את בקשותינו אל ה'. הוא לא שליח להתנדנד ולהנעים בקולו. יש ערך קדושתי לתפילה, רק אם היא מחברת את האדם לאלהיו. הוצאת את אלהים מהעניין – הוצאת הכל. נותר גוף בלא נשמה.

למה השמחה חשובה

הגישה הרואה בהתעלות האנושית הסובייקטיבית את העיקר, היא לכאורה מה שעומד מאחורי העבודה הזרה. אנשים מבקשים את ההתעלות, ולא את האמת. מבחינה סובייקטיבית, אין הבדל בין תחושתו של עובד ה' לבין תחושתו של עובד הפסל, או האתיאיסט המזמר. שלשתם מרוממים את רוחם ונפשם. אבל מבחינה אובייקטיבית, ההבדל ביניהם תהומי. זה עובד את ה', בורא העולם ובעליו, ואלה משלים את עצמם בשקרים.

התורה מלמדת אותנו לא להתחשב ברגשות הקדושה הסובייקטיביים של עובדי העבודה הזרה, אלא להתייחס לצד האובייקטיבי. אובייקטיבית הם טועים ומאמינים בדבר שאינו נכון, לכן אין להתחשב ברגשותיהם, ויש לאבד את אליליהם. לא הרגש הסוביקטיבי עיקר, אלא האמת המוחלטת. קדושה תלויה באמת אבסולוטית. מי שיודע אותה צודק, ומי שנתלה בדבר שאינו אמת – טועה.

התורה מתנגדת לחופש דת ומצוה להרוס ולנתץ את כל העבודות הזרות. עובד עבודה זרה לכאורה עושה בדיוק מה שעושה עובד ה'. הוא מתנדנד, הוא משתחוה, הוא מתעלה. אבל הוא מאמין בשקר. כנגד זה מבארת התורה שאין ערך בסתם תחושת התעלות. הערך הוא בקרבה לאלהים.

למצוא את הקדש בחול

בעניין זה יש הטוענים שגם הרב קוק דגל במציאת קדש בתוך החול. כמדומני שגם טענה זו נזונה מאותה הסתכלות הרואה פעולה ולא מבינה מה היא. היא מחטיאה את העיקר. הרב קוק דומה לאמן שיודע להבדיל בין אבנים יקרות לבין אבנים פשוטות, ולכן הוא נובר בערימה של אבנים ובורר כמה אבני חן. בא אחריו אדם שאינו יודע להבחין בין אבני חן לאבנים רגילות, אך הוא רואה שהאמן נובר בערימת אבנים ובורר ממנה כמה אבני חן, ומתרשם שאם תנבור בערימת אבנים, כמה מהן יהפכו לאבני חן. עובדה, גם האמן עושה כך.

הרב קוק ידע לזהות ניצוצות של קודש גם בתוך מה שנראה חול, אבל הוא ידע לזהות את הניצוצות הנכונים. שהם באמת קדושים. הוא לא לקח את החול וחיפש הסברים למה הוא קדש, אלא זיהה מה באמת קדש. הוא למד את תורת ה', ושם לב שאהבת ארץ ישראל של החלוצים היא קיום מדויק של מה שכתוב בתורת ה'. כי בתורה כתוב שיש לאהוב את ארץ ישראל ולישבה.

מי שבא בעקבותיו וחושב שכל חול הוא בעצם קדש, דומה למקרה שעסקנו בו לעיל. נדמה לו שיכולה להיות קדושה בלי אלהים. שהעיקר הוא התחושה הסובייקטיבית האנושית.

מספרים על בן של אדמו"ר שהתישב על כסא אביו אחרי מות אביו, והנה נודע שהאדמו"ר החדש כל היום שותה וודקה. כששאלו אותו מדוע, הוא ענה: "לשם שמים, גם אבי עליו השלום, לעיתים תכופות היה קורא לנו ושותה עמנו וודקה, ומסביר לנו כמה חשוב לשתות וודקה למען התורה". ענו לו: אביך היה לומד תורה כל היום, לעיתים קרובות מאד היה מסיים מסכת, והיה חוגג בוודקה את לימוד המסכת. הוא חשב (וכעת מתברר שהוא טעה) שאם הוא יעשה חגיגה גדולה מכל מסכת, החסידים יבינו כמה חשוב ללמוד מסכת, שסיומה מצדיק סעודה. אבל אתה לא לומד, אתה רק שותה וודקה".

גם הרב קוק לימד שעבודת ה' היא לא רק לימוד תורה. יש רגעים שבהם דווקא שמירה על בריאות, על כושר, וכד', מקדמים את המטרות האלהיות. עובד ה' אמיתי אמור לזהות את הרגעים האלה, ולדעת שבאותו רגע מסויים, נוצר מצב שבו לשם המלכת ה' על עולמו, המעשה הנכון הוא אימון וצבא. הרב קוק לא התכוון שאדם יכול לעשות מה שמתחשק לו ולומר שהוא עושה זאת לשם שמים. להפך, כוונת הרב קוק היא שאדם צריך לחפש כל העת מה עליו לעשות ומה הנחוץ ביותר כעת לשם שמים, ואת זה עליו לעשות.

הכלל הוא שמה שכתוב בתורה הוא מה שנכון לעשות. גם המלחמה כתובה בתורה, אבל מי ששותה וודקה כל היום, לא למד את המסר.

לזרום או לתקן

יש מנסים להיות צופים בעולם, לזרום איתו, ולהיות עורכי דינו של העולם. למצוא הסברים למה מגמתו של העולם היא הקדש.

זוהי מטרה לא נכונה. המטרה היא לשנות את העולם, לקדם אותו, לקדם מטרות רוחניות. אין מטרה לזרום עם התשוקות ולומר שזה קדש. להפך: המטרה היא להשפיע על העולם ולעצב אותו כך שהוא יתאים את עצמו לקדש. לקדש גם את החול היינו שגם חיי החול יעשו למען הקדש. אדם יאכל אך ורק כאשר יש צורך באכילה כדי לאגור כח כדי לקדש את העולם. בכל מקרה אחר – לא יאכל. אדם יעבוד רק כאשר נוצר צורך באותה עבודה. בתנאים אלה, גם העבודה והאכילה קדש.

מי שחושב שהוא יכול לחיות חיי חול ולקרוא להם קדש, לא הבין את כל העניין.