סוד לא כמוס כלל הוא העובדה כי הלחן המושר בפי כל לפיוט 'מעוז צור' נוצר בהשפעה משולבת של לחן נוצרי ושל שירי עם גרמניים. את תחילתו של השיר בהשפעת הלחן האמור ניתן לשמוע באופרה של ורדי 'דון קרלוס':

האזינו למוטיב של מעוז צור החל מ1:35

[[[https://www.youtube.com/watch?v=NTrZ0OKvt64]]]

עובדה זו גורמת מעט אי נוחות, מכיוון שחג חנוכה מזוהה יותר מכל עם מלחמת תרבות בניסיון היווני "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הרצון להעמיד צלם בהיכל, היווה את העילה למרד החשמונאים.

איני רוצה להתייחס לסוגיה ההלכתית בעניין האפשרות לחדירה של לחנים מהכנסייה לטקסטים מהתפילות והזמירות, שנחלקו בה פוסקי דורנו ודורות שלפנינו (הב"ח, הגר"מ פיינשטיין, שו"ת כרך של רומי ,הציץ אליעזר, הגר"ע יוסף ועוד).

אני מבקש להתייחס לתופעה התרבותית – דתית של חדירת הלחן הזר לפיוט 'מעוז צור', שניתן לראות בה אולי רק את צחוק הגורל. אני נוטה להניח שקיימת סיבה מדוע לחן מסוים מאומץ בחום על ידי ציבור רחב כל כך, של קהילות יהודיות שונות.

אני סבור שהסיבה נעוצה בכך שהלחן משדר ברובו משהו שהוא מאוד אותנטי לטקסט של הפיוט. משהו שנע בין ההרואי לשמימי, שילוב של עצמת הניצחון האנושי עם הכוח העל טבעי האלוקי.

המוסיקה היא בבואה של החיים עצמם. כנראה שבמאות ה-15 וה-16 לא היו במציאות הגלותית מספיק תעצומות נפש הרואיות, כדי לייצר לחן כזה מבית המדרש והניגון היהודי.

היה צורך לייבא קוד תרבותי, שיכל להתפתח רק באינקובאטור הגרמני – נוצרי על כל הזיופים שבו (לא המוסיקאליים), ועל כל הטומאה שבו (ולא רק טומאת מת), ולשדך אותו עם מילות הפיוט המסבירות באופן מאוד בהיר מיהו מלך מלכי המלכים המנהיג והמושיע.

ניתן אפוא לומר, כי במידה מסוימת תהליך זה אינו צחוק הגורל, אלא הוא הדבר הטבעי ביותר שהיינו יכולים להעלות בדעתנו שיקרה, ואולי דוקא בחנוכה בבחינת יפיפותו של יפת באהלי שם (מגילה ט:).

==

הרב מוטי הרשקופ הינו ראש ישיבת בני עקיבא למוסיקאים 'כינור דוד' וראש אולפנת בני עקיבא שירת הים למחול ולמוזיקה שמוקמת בימים אלו