לפני כמה שבועות נפגשתי לארוחת בוקר עם קבוצת צעירים בשנת שירות (ש"ש) בקומונה של הצופים. כיו"ר עירונית למניעת אובדנות היה לי חשוב שיתארו לי האם הם הכירו נערים בני גילם בדיכאון כשהם היו בתיכון. אחד מהם הסתכל עלי, חשב לשנייה וזרק במשפט אחד "אין לי שום דרך לדעת מי מהחברים שלי היו בדיכאון  כי בחיים הבנים לא מדברים על זה. ראיתי בנות כשהן היו בדיכאון –כי מיד רואים את הסימנים שהן במצב ירוד אבל אצל הבנים לא הייתה לי שום דרך לדעת את זה".

 תקופת הקורונה מזמנת דיונים חוזרים ונשנים לגבי הצורך בתשומת לב למצב הנפשי של קבוצות שונות באוכלוסייה. כמי שעומדת בראש הועדה למניעת אובדנות בעיריית מעלה אדומים למדתי בשנים האחרונות שגברים רוצים להראות שהכל בסדר על חשבון חיים רווחה נפשית לעצמם. מחקרים מראים שגורמי הסיכון הנפוצים לדיכאון אצל גברים מלבד מבנה נפשי מתעוררים בשל משבר תעסוקתי ואבטלה, שבר משפחתי או חוויות קשות בילדות שלא טופלו.

גירושין ופרידה למשל הם גורמי סיכון חזקים להתפרצות של מחלות נפש והתאבדות. מחקר שכלל גברים ונשים קנדיים בגילאי 20 עד 64 שנים הצביע על כך שגברים גרושים הם בעלי סיכוי גבוה פי שניים לדווח על פרקי דיכאון בשנתיים שלאחר גירושין מאשר נשים גרושות. ראיות מצביעות על כך שאובדן משמורת וניסיון שלילי בבית המשפט לענייני משפחה הם חלק מההיבטים המלחיצים ביותר בגירושין בקרב גברים והיו מעורבים גם בשימוש בסמים וגם בהתאבדות.

מכיוון אחר, עדויות רבות מצביעות על כך שחוויות שליליות בילדות עלולות להוביל לתוצאות בריאותיות פסיכולוגיות ופיזיות לטווח הקצר והארוך. בקרב בנים שעברו התעללות או גילויים של אלימות בילדות נוטים יותר לראות התנהגויות שפחות קל לסווג כפסיכיאטריות, כולל עבריינות, נשירה מבית הספר, שתייה מוגזמת ונטילת סיכונים.

אי אפשר לראות עליהם

הנתונים תומכים באמירה הפשוטה הזו שאמר לי אותו בחור בן 19. על פי סקר שנערך באיסוף נתונים של 21,000 גברים אמריקאים על ידי חוקרים מהמרכז הלאומי לסטטיסטיקה בריאותי (NCHS) כמעט אחד מכל עשרה גברים חווה צורה כלשהי של דיכאון או חרדה לאורך החיים, אך פחות ממחציתם יודעים לבקש עזרה.

במילים אחרות גברים חשים בדיכאון אבל רבים מהם לא מוכנים להודות בכך וסובלים בשתיקה. ידוע שגברים מתאבדים פי 3.5 יותר מנשים. חוקרים הגדירו מצב זה כ"מסכה של דכאון" אצל גברים. על אף שתופעה זו הוצאה מהמדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות, היא נחשבת רווחת אצל גברים ומשמשת לתיאור חולים שהתלוננו על תסמינים פיזיים, ללא אפשרות לזהות את המקור.

התסמינים הסומטיים בחולים עם "מסכה של דיכאון" כוללים למשל; כאבי ראש, כאבי גב, כאבי שרירים, שינויים בתיאבון ובליבידו, חוסר אנרגיה, הפרעות שינה, דפיקות לב, קוצר נשימה, והפרעות בדרכי העיכול. השילוב של אילוצי זמן במהלך התייעצויות עם רופא משפחה והקושי של גברים לדבר על הקשיים הרגשיים, עשויים לתרום באופן משמעותי לחוסר דיאגנוזה של דיכאון.

אין לנו סיכוי לדעת. אולי זו קריאה לחברה שלנו לאפשר לגברים להביע חולשה ועצב וללמד אותם לעשות זאת מגיל צעיר. לדעתי, צריך לאפשר לנערים וגברים בשלבי החיים השונים מרחב בטוח  safe space-בקבוצת השווים, בו הם יוצרים מודל גברי כדי לזהות סימני דכאון ולומדים לשתף בעת מצוקה.

כמו כן, לנוכח הנתונים המדאיגים לגבי גורמי הסיכון שגברים חשופים אליהם, עלינו לפתח תוכניות בבתי הספר לבנים צעירים ולמתבגרים כדי ללמוד לזהות דכאון וקושי ועוד יותר חשוב ללמוד כיצד להיעזר בזולת ולדאוג לעצמם לעזרה.  אבות וסבים יכולים להרחיב אפשרויות בתוך הבית פנימה לתת מקום לתחושות הללו. לקראת השנה החדשה שמתקרבת זו הזדמנות להתחיל בכך.

 

ברנדה הורביץ פרוור, חברת מועצה מעלה אדומים, מנהלת ביה"ס לשעבר, יו"ר לענייני ביקורת העיר ויו"ר העירונית למניעת אובדנות