יומן מלחמה | יום השיבה הביתה - בתי-הספר, מכוניות שרופות ובתים חרוכים
ימים ארוכים שתושבי השכונות היהודיות והמעורבות בלוד סובלים מפחד ואימה המטילים עליהם שכניהם הערבים ברחובה של עיר. הבוקר (א') חזרו חלק מהתושבים לאמוד את הנזקים
לאחר שבוע נוסף של פרעות בערים המעורבות ובהם נמצאת בעיקר לוד, חלק מהתושבים שברחו מהתופת חזרו לבתיהם השרופים. אחת מהמשפחות היא משפחת דנין.
מהחופה – ללוד
"הגענו ללוד ישר עם השמלת כלה", מספרת סיוון. היא ונהוראי, זוג צעיר שנישא בטרום הקורונה, הגיעו ללוד כי שמעו על הקהילה הנפלאה שיש שם, נוסף על הקירבה להורים ולמקומות העבודה.
בהתחלה לא הוסבר להם שהשכונה מעורבת: "עד שאתה לא גר שם, אתה לא מבין איך זה מתנהל. רק אחרי שנכנסו לבית הבנו את הלך הרוחות ויחסי הכוחות", היא מתארת את הפחד וחוסר הביטחון. "הפרעות התחילו ביום שני וביום שלישי כבר ארזנו דברים ליומיים-שלושה, ונסענו להורים שלי. יום למחרת כבר התחילו אזעקות בלוד. השכנים שלנו התלבטו אם לרדת להיות עם השכנים הערבים במקלט ובחדרי המדרגות – או להישאר בבית, צמודים לקיר".
בעקבות הפרעות וכל התחממות הגזרה, הם החליטו להישאר עוד מספר ימים אצל הוריה. ביום חמישי התחילו לרוץ הודעות בווטצאפ השכונתי על הצתה בבניין שלהם. "התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר", היא מספרת. לאחר כמה טלפונים, אחת השכנות חזרה אליהם והתעקשה לדבר רק עם בעלה. "הפורעים נכנסו דרך חדר השינה שלנו. הם שברו עם פטיש קיר בטון, לא סתם צעצוע. משם הם הבעירו את כל הבית".
"הבית שלנו נשרף כליל. לא נחזור ללוד"
בשלב זה קולה של סיוון נשנק. שומעים את חוסר האונים והכאב בקולה: "אין לנו קירות בחדר השינה. רק לבנים. הכל נשרף כליל. הזעקנו למקום כוחות כיבוי ומשטרה, אבל הם לא הגיבו". רק הבוקר הם אזרו אומץ ללכת ולראות את המצב בעיניים.
"כרגע אין לנו תחושת ביטחון אישית בכלל. היא לא ירדה ולא התקטנה, היא פשוט נעלמה. לא נמצאת. כרגע אני יודעת שלא נחזור ללוד", היא מספרת. מס רכוש מלווה אותם בהערכת הנזקים והקהילה מחבקת בסיוע נפשי. "איזה עם אנחנו, עם ישראל. מאז שזה קרה – לא מפסיקים לתמוך בנו ולחבק אותנו. הערבות ההדדית שיש בעם הזה מטורפת!", היא מסיימת בנימה קלה של אופטימיות.
אבטחה לא מאבטחת
אמש (מוצ"ש) יצאה הודעה מטעם חמ"לוד, ובה צויין כי: "בשל אילוצים בירוקרטיים, חברת האבטחה הפרטית לא תוכל לאבטח את תלמוד התורה ומוסדות החינוך היהודיים במאבטחים חמושים מחר", זאת לאחר שמערכת החינוך בעיר הייתה סגורה לאחר שפורעים ערבים הציתו את אחד מבתי הספר בעיר, והבוקר (ראשון) הייתה אמורה להיפתח מחדש, ביחד עם הסרת המגבלות על תושבי הדרום והעוטף תוך הגברת השמירה והאבטחה על בתי-הספר.
מאחר והובטח לתושבים מאבטח אחד לא חמוש שיפטרל מסביב לבתי הספר, הוחלט כי "לא יתקיימו לימודים במוסדות היהודיים ברמת אשכול", ההורים החליטו לא לקחת סיכון על חיי ילדיהם.
אחת האימהות שעדיין לא חזרה לביתה בלוד וכרגע נמצאת עם משפחתה ו- 3 ילדיה היא שבות הלפרין, תושבת רמת אשכול מזה 6 שנים.
"שלומי.. יכול להיות יותר טוב", היא נאנחת. "אנשים לא מבינים שהמצב פה לא קשור לעזה ולמערכה שהייתה שם".
כאן אין הפסקת אש
הלפרין מתייחסת לעניין שבעזה ראשי החמאס חטפו מכה קשה, אך אחראי הפורעים בלוד רק ממשיכים להתסיסם ולא נענשים: "הם רואים ומבינים כמה קל לפגוע בנו. הם לא חטפו פה כמו שחטפו בעזה, אין להם אינטרס לעצור. הבוקר זרקו אבנים על מוסדות החינוך של הילדים שלי, למרות שהיו סגורים".
"אני לא מרגישה שזה עומד להסתיים", היא עונה לשאלתי בקשר לחזרתם הביתה. "השקרים שהם מפיצים ברשתות ובכלל הם נוראים. באנו לגור בלוד, לא בשדה קרב. 6 שנים אנחנו גרים פה, הילדים שלי נולדו פה.
אנחנו סך-הכל רוצים לחיות בשגרה נורמאלית", היא משתפת בכאב.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו