פרשת שמיני מתארת בפנינו את האירוע של חנוכת המשכן, במהלכו אנו נחשפים לטרגדיה בבית משפחת הכהונה. שני בני אהרון, שני נסיכי כהונה ויורשי המנהיגות בתקופה שלאחר משה ואהרון מוצאים מותם. הסיבה למותם הפתאומי מפורש בכתובים עצמם. וכך מתעד לנו המקרא את הדברים:

"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו בידו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אשר זה אשר ציווה אותם".

פשט הכתוב מתאר סיטואציה בה בני אהרון חרגו מההוראות הדווקניות. למעשה בני אהרון החליטו לעשות מעשה פרטי ולהביא אש אודותיה הם לא צוו להביא – 'אש זרה', בעטיו של מעשה זה בני אהרון, נדב ואביהוא נענשים בעונש קשה, וכך מתארת לנו הפרשה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו".

עניין חטאם של בני אהרון וטיבו המדויק שימש קרקע פורייה לדרשות חז"ל ולפרשנויות בשאלה מה דופי היה במעשיהם שבעטיו בני אהרון, מוצאים את מותם.

אחת הפרשנויות המוצעות בחז"ל מדברת על כך שחטאם של בני אהרון בא להם בגלל הרצון שלהם להנהיג, נכון אן בעיה עם הרצון להנהיג אבל כן יכולה להיות בעיה עם הדרך כיצד כן מגיעים להנהגה, וכך מתאר לנו המדרש:  "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא" מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהן והיו אומרים מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם". במילים פשוטות יותר בני אהרון מבקשים לערער את היציבות השלטונית, הם מעוניינים בסילוק ההנהגה הקיימת, או ברצון שזו תסיים את חייה. לפי דרשת חז"ל זו חטאם של בני אהרון נבע כתוצאה משגעון הגדלות של בני אהרון שביקשו את מותם של ההנהגה, משה ואהרון  כדי שהם יוכלו לרשת את תפקידי ההנהגה הבכירים בעם ישראל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

נאום הנשיא ראובן ריבלין בפתיחת הכנסת ה-24 (ערוץ כנסת)

ברובד מינימליסטי, ניתן להסביר את מהות חטאם בכך שהם ביקשו להשיג גבול ראשונים, הם ביקשו להנהיג עוד בטרם הבשילה העת לכך. כידוע התפיסה החז"לית גורסת שאין "מלכות נוגעת בחברתא אפילו כמלוא הנימא", את העקרון מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י, מגדולי פרשני התלמוד, שמבהיר: "משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת – לא יאחר זמן כמלא נימא". במילים אחרות לפי העקרון התלמודי לכל שלטון מוקצב זמן, מועד תחולה ומועד תפוגה, בטווח המועד המוקצב לאותה המלכות, אין ולא ניתן להשיג את גבולה, ולפגוע בטריטוריה הסמכותית המוענקת לה. מכאן שקריאת התגר של בני אהרון על המנהיגות הקיימת של משה ואהרון, היא זו שהביאה לעונש הכבד.

מתוך הפרשנות המבקשת לראות במותם של בני אהרון כעונש על החמצת התפיסה המנהיגותית, וקלקול באורחות פוליטיקה ראויות, אבקש להרחיב את הדיון לשאלה האם פוליטיקה פרלמנטרית, כמו זו הנהוגה במדינת ישראל, יכולה להכשיר מצד מנהיגי מפלגות 'חרמות' אישיות, וקביעות אבסלוטיות שעניינן להחרים אדם מסויים? מהי הדרך הראויה לניהול פוליטיקה, ובכלל מהי הדרך הרצויה למנהיג המבקש לתור אחר דרך ראויה כדי לצלוח את נבכי הפוליטיקה הישראלית.

הדרך הממוצעת – שביל הזהב

הרמב"ם בהלכות דעות כאשר הוא מבקש להגדיר את הדרך הישרה שעל האדם לאמץ לעצמו הוא קובע: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו". כלומר האדם צריך לכייל את אורחותיו באופן שאלו יישארו מאוזנות. ממשיך הרמב"ם ומסביר את קביעתו ואת דרך יישומה באופן הבא:

לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו".

לאחר שמבסס הרמב"ם את עמדתו על קביעת חז"ל מביא הרמב"ם ומדגים מהי אותה דרישה, וכיצד ראוי לכייל את מנעד הרגשות. מוסיף הרמב"ם ומלמדינו שחובה זו היא אחת המאפיינים הבולטים של אדם 'חכם' ולמעשה אין חכם אלא מי שבכוחו לאזן את כוחותיו. וכך הם הדברים בלשונו: "ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם".

ר' צדוק הכהן מלובלין, מניח כהנחת מוצא שכל מגמת התורה היא אמצע, וכך הוא קובע: "התורה היא קו האמצעי…כי ההשתקעות באיזה צד זה שקר, דהיינו שלא תכון לעד שהקיום לעד נחלה בלא מצרים, דהיינו גבול ומיצר המפסיק ומסמן סוף הדבר זהו רק מדת קו האמצעי. והוא יסוד כל מצוות התורה…שלא להיות שקוע בשום דבר". לתפיסתו של ר' צדוק הכהן מלובלין, התפיסה עליה מושתת התורה היא הגישה המאוזנת זו המבקשת לאמץ אורחות חיים מאוזנים ולא קיצוניים.

היה ויתהה התוהה, ומניין שגישה זו צריכה להיות הגישה הראויה והרצויה כאשר אנו משחקים במגרש הפוליטי ציבורי. מניין שהתביעה להידבק בדרך הממוצעת ראויה גם כלפי מנהיגי ציבור. כדי להשיב על שאלה זו נתבונן על עצת בת שבע, אמו של שלמה לבנה המלך, בספר משלי "אל תיתן לנשים חילך, ודרכיך למחות מלכין", מסביר בעל המצודת דוד את הרעיון המקופל בדרישה "ודרכיך למחות מלכין" בדרך שיש בה כדי להשיב גם על שאלתינו, וכך הם דבריו: "אל תתן דרכיך למחות ולהשחית דרכי המלכים רוצה לומר אל תשנה משפט הראוי אל המלכים להיות זהירים במעשיהם על צד השווי והנכון". תפיסה זו מבקשת להטוות את דרכיו של מנהיג ציבור ככזה שעליו לפעול בצורה זהירה, הראויה לבני מלכים, והדרך הראויה לבני מלכים היא הדרך של זהירות במעשים.

עצה חכמה נותן לנו הרב עובדיה יוסף ביחס לפוסק ההלכה, כאשר הוא עומד בצומת הכרעה ועליו לבחור בדרך הראויה באמצעותה עליו להורות, וכך הם דבריו "כשיש שתי סברות קיצוניות, ויש גם סברא אמצעית, יש לפסוק כסברא האמצעית" בעומק ראייתו של הרב עובדיה יוסף, הוא ביקש ללמד שההכרעה בכל עניין העומד לפתחו של איש ההלכה עליו לבור את הדרך שתהיה מאוזנת, ואני מוסיף לא רק איש ההלכה צריך לנקוט בדרך זו אלא כל מי שמבקש לעסוק בצורכי ציבור באמונה. לא ניתן לנהל, להנהיג או להשפיע ממקום בו מנהיג בוחר במידה קיצונית, הנטייה אל אחת הקצוות, הבחירה בלהחרים אדם או עניין מנטרלת את חוש המנהיגות של המנהיג והופכת אותו ללא ראוי. זהו אולי המסר הבוקע מסיפורם של נדב ואביהוא שקראו תיגר על מנהיגותם של משה ואהרן, עונשם מהווה סמל טראגי למנהיגי ציבור להתרחק מהאפשרות הקיצונית גם אם זו היא הראויה בעיניהם.

מכאן קצרה דרך לימינו אנו, הדרך בה בוחרים מנהיגי ציבור, למחוק, להחרים או לשלול מנהיגים אחרים אינה יכולה להיות רלוונטית אחרי סגירת הקלפיות. מנהיג ציבור שאינו מסוגל לראות שהעולם הפוליטי אינה משחק בינארי של שחור ולבן, ושפוליטיקה זו אומנות הפשרה ומי שאינו מסוגל לקבל את הרומנטיקה של הפוליטיקה אולי אין הוא ראוי להיות פוליטיקאי ומנהיג ציבור.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט, ובעלים של משרד עורכי דין.