אם נלך כעשרים, שלושים וארבעים שנה אחורה, הפער בין רוב בתי הכנסת האשכנזים לספרדים היה ניכר. בעוד בבתי האשכנזים כולם היו דתיים, לובשים חולצות לבנות ומכנסיים שחורים – גג כחולים, בבתי הכנסת הספרדיים היה ניתן לראות ג'ינסים, שלל חולצות בצבעים שונים וחליפות.

אבל זה לא רק קוד הלבוש. לשערי בתי הכנסת הספרדיים ניתן היה לראות מגוון של אנשים שבאים להתפלל, גם כאלו שאחרי הקידוש צופים בטלוויזיה וגם אלו ששומרים את השבת בשלמותה. גם אלו עם ריח עשן סיגריות וגם כאלו עם דבלולי זקן שנוהגים לשנות 2 הלכות בכל יום.

היום גם בתי הכנסת האשכנזים של הציונות הדתית עברו תמורות. ניתן לראות יותר נגיעות של חסידות, כיפות בשלל גוונים, מכנסיים קצרים, שפעם ניתן היה לראות רק בקיבוצים, כיפות קטיפה, תלתלים משתוללים, כאלו שבאים רק לערבית וכאלו שפוקדים רק בשבתות את בתי הכנסת.

הדרשות כבר לא רק נסובו על הרב קוק ורש"י, אלא גם על האדמו"ר הזקן, רבי נחמן מברסלב, "האיזביצה", הרב סולוביי'ציק, הרב שג"ר, שירי אצ"ג, אלתרמן ונעמי שמר.

Photo by Aharon Krohn/Flash90

הציונות הדתית הפכה הרבה יותר גמישה ורחבה. גם במיזוג אשכנזים וספרדים (הגם שטעון שיפור), ובכלל בתוך המגוון הסוציולוגי המורכב הזה, ניתן להכניס גם את הדתל"שים. אנשים שהשליכו את הכיפה, אך מאוד מתעניינים להתעדכן מה קורה במגזר ומה אמר לאחרונה רב פלוני או רב אלמוני. חלקם מאוד אמוניים, אך בטח לא רבניים, חלק גם לא. ויש להם מערכת יחסים מורכבת עם הדת. הזהות הלאומית שלהם חזקה מאוד. יש להם לרוב חיבור חזק לארץ ישראל ולעם היושב בציון. אותה, לא תאמינו, הם הפנימו במערכת החינוך הדתית לאומית.

אחרים דתיים ברמות כאלו ואחרות, סתם כאלו שרוצים להיות חלק מהחברה והם קרועים בין הזהות הדתית לזו הלאומית אצלם. לרבים יש פער בין הנעשה בישיבות ובמוסדות התורניים לבין הרחבת הדעת שעברו בעצמם באקדמיה. הם מנסים למזג שמיים וארץ, לאום, חברה וארץ. דמוקרטיה ויהדות ועם כל אלו את חיי היומיום.

יצאו החוצה מבית המדרש

בני ובנות הציונות הדתית יישמו את הערכים עליהם גדלו, יותר ממה שניבאו הרבנים, הם פרצו בתחומי הצבא, התקשורת, האקדמיה, היצירה והקולנוע, אבל אז נוצר חיבור ונוצר שיח ונוצר דיאלוג. כאן גורמים בקרב הציונות הדתית, בעיקר אלו שצמודים לעולם הישיבות, נבהלו וניסו להחזיר את הסוסים לאורווה. אבל הבשורה כבר יצאה החוצה.

המפה הפוליטית בישראל בכלל ובמגזר הדתי בפרט, מראה בדיוק את הדילמות הללו. נציגים חובשי כיפה סרוגה שלובים בכל מפלגה כמעט. ומנגד מספר מפלגות שמתחרות על הכתר מי מייצג את הציונות הדתית.

מפלגה אחת מציבה על דגלה כיוון ברור של השתלבות ומכוונת לראשות הממשלה ודאגה לעם ישראל בביטחון, חברה וכלכלה, ושתי מפלגות שמתקוטטות כרגע על מספרים, ומי מהן מייצגת את הדגלים של הציונות הדתית האותנטית מבלי להיכנס לשאלת המיזוגים.

צילום: יונתן זינדל ושריה דיאמנט – פלאש 90

בעקבותיהם יש את מפלגת נעם שבעצם אומרת שאף אחד מכל אלו לא מייצג באמת את הערכים. וכרגע הג'אז הזה לא נדבק. הויכוח הוא אף פעם לא על מקומות הוא תמיד על ערכים. לכולם ערכים גבוהים מאוד, וככל שהם גבוהים גם חומות האיחודים הן גבוהות.

ככל שההתכנסות היא יותר פנימה בפחד לאבד את "הליבה", של הציונות הדתית, כך נראה שיש קושי להתאחד. או קושי של אחרים להתאחד איתך, אחרי ששמת אותם מחוץ לגדר. הטהרנות הדתית יכולה דווקא לפלוט אנשים מהמחנה. שאומרים לעצמם אם זאת הציונות הדתית, אני כנראה לא שייך.

הבחירות הללו אולי מחדדות שוב את השנה המטלטלת הזו שעברה הציונות הדתית בפוליטיקה. יש אמת בטענה שכאשר אתה פונה החוצה אתה מאבד משהו מליבת הערכים, מנגד יש תהיה על ההבדל בין הציונות הדתית הזו למפלגות החרדיות. ואיך פונים החוצה, אם כבולים כל כך לדוגמה שלא מצליחה להתמודד עם הדילמה של מדינה מודרנית.

ושוב הציונות הדתית עומדת למבחן זהות, דרך הפוליטיקה שלה.