ההתמודדות עם מגיפת הקורונה אינה מסתכמת רק במעבדות רפואיות, בתי חולים או בידודים, בטיפולים כאלו לחולים או בטיפולים אחרים. אלא היא מאתגרת את המציאות כולה.

נגיף הקורונה מחייב אותנו לדון בעניינים שעד כה התנהלו באין כל מפריע. ומה שהיה עד כה לברור ופשוט הופך לנושא חם לדיון. כך למשל סוגיית איכוני הטלפונים הסלולאריים והפגיעה בפרטיות, דיונים סביב שאלות מיקומה של הזכות להפגין לצד נגיף שמשתולל, הזכות לעבוד ולחיות בכבוד ועוד שלל נושאים שבימים של טרום קורונה נשטפו בשטף החיים מבלי להתעכב עליהם מבלי לדון בשאלת מקומם בחיים.

אחד מתוצרי הלואי של מגיפת הקורונה הוא סגירת בתי הכנסת לתפילות. תחילה נסגרו בתי הכנסת לחלוטין ובהמשך נפתחו בתי הכנסת למניינים מצומצמים וקטנים. עבור היהודי המאמין שפוקד את בית הכנסת כדי להתפלל שלש תפילות ביום הוא סוג של שבר רציני. מה שהוליד את הפתרון של מנייני רחוב רבים, קבוצות קבוצות, ובהתאם לשיח ההלכתי מניינים מניינים, של אנשים יצאו לממש את זכותם להתפלל תחת כיפת השמיים, מרוחקים אלו מאלו אך חופשיים לשאת את אשר על ליבם בתפילותיהם.

וכאן המקום לתהות מה מקומה של התפילה בעולמו של האדם. מדוע אנשים מרגישים צורך להתפלל, והאם ניתן למנוע מאדם את האפשרות להתפלל.

תפילה כזכות בסיסית

עבור האדם הדתי אחת הזכויות הבסיסיות, היסודיות שיש לאדם, והיא הזכות לפנות לאלוקיו ולהתפלל. אם נבקש לתייג את בתוך זכות מוכרת בשיח הזכויות המודרני, הרי שזכות התפילה היא חלק מחופש הביטוי. החופש של האדם לפנות לאלוקיו.

התפילה היא זכות המוקנית לכל אדם. פרשת השבוע שלנו, פותחת בתיאור "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור…אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". כלומר הפרשה פותחת בתיאור תפילותיו, "ואתחנן",  של משה לפני האל וזאת כדי לשנות את העונש שהושת עליו שלא להכנס לארץ ישראל. בכדי להשיג את מבוקשו משה מרבה בתפילה לאל. מלשונו המיוחדת של הכתוב "ואתחנן" דורשים חז"ל "מלמד שהסדיר משה חמש מאות וחמש עשרה תפלות מנין ואתחנן".

משה אינו הראשון במקרא עליו אנו קוראים שהוא נושא תפילה. ולא מעט דמויות מקראיות מתוארות ככאלו שהתפללו, כך למשל מצינו את אבות האומה הישראלית אברהם, יצחק ויעקב, מתפללים, שמשון, חנה, שמואל, שלמה המלך, דוד המלך שכותב את תהילים ועוד.

חז"ל דורשים "עשרה לשונות נקראת תפילה", כלומר עיון מדוקדק בתנ"ך מוביל למסקנה שלמושג 'תפילה' יש מקבילות ולשונות מקראיים רבים.  כך למשל משמיע המדרש: "אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן, שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים. ובמדרש אחר אנו מוצאים לשונות התפילה נוספים שאינם מצויים בדרשתו של ר' יוחנן, וגם הם מצויים תחת הקביעה של עשר לשונות של תפילה כך למשל אנו מוצאים את: "עתירה" "עמידה" "זעקה". כדי לפתור קושי זה נניח בשלב זה, שהמסר הבוקע מהאפיון של 10 לשונות של תפילה בא כדי ללמד על המרחב הצורני הגדול שמסור לאדם בפנייתו לאלוהיו. כלומר האדם אינו מוגבל בסגנון מסויים וכל הדרכים כשרות להתפלל. כל אדם בהתאם לסגנונו, לכאבו, למקומו, לבקשתו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

לעולה - שיר מחאה בימי הקורונה

על התפילה בצורתה האידיאית משמיענו הרמב"ם בהלכות תפילה: "מצוות עשה להתפלל בכל יום…מפי השמועה למדו שעבודה זו היא התפילה…ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה". כלומר וכך מסביר הרש"ר הירש: "תפילה היא מצוה מדאורייתא רק באופן כללי, ואילו החובה להתפלל שלוש פעמים ביום, ולדעת רוב הפוסקים גם עצם החובה להתפלל בכל יום, וכן המטבע שטבעו חכמים לתפילות – הן רק מדרבנן".

התפילה – תורת צורכי האדם

מה מקורה של התפילה ומהיכן היא נובעת. דוד המלך, בספר התפילות הגדול 'תהילים' משמיענו "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפילתי ושועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני". בפסוקים אלו מבטא דוד את תמצית התפילה, המבטאת את תלות האדם ברגעים קשים באלוקים – בכח גדול ממנו, ועם ציפייה שהאל יסייע ויהיה שם כדי לענות לתפילה. הרמב"ם תופס את התפילה ככלי לחינוך, כאשר באמצעות התפילה אדם צריך ללמוד דעות נכונות, ביחסי הגמול שבין האל והאדם, עקרון לפיו קיים קשר הדוק בין מציאות החיים לבין ההשגחה האלוקית.

הראי"ה קוק מוצא בתפילה ייצור כלאיים שמורכב מחסד עליון שניתן לאדם לצורך צרכיו, ובמילותיו: "שיסוד התפילה ועיקר הטעם שחקקה החכמה האלוהית שתועיל להשלמת בקשת האדם וצרכיו הוא מפני שהיא מועילה לההטבה המוסרית של האדם". הכיצד תשאלו, אז לגישתו של הראי"ה קוק "כשמתפללים מתפשט כח הרצון" ואם כך ממשיך הרב קוק וקובע "כל דיבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלוקי שרוי בו, לפי עומק אמיתתו, לפי גודל בהתפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל כך הוא יוצר ופועל". מכאן קובע הראי"ה קוק בצורה כללית כי "התפילה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי". במילים אחרות התפילה מקפלת את האפשרות של האדם לעמוד על הגשמת האידיאל הפרטי שלו. כל אדם בתפילותיו שם דגש על עניינים מסויימים שמטרידים את חייו ושלוותו. מקום זה ניתן למצוא גם בתפילה המוכרת כיום שניסוחה מעוגן בסידור, גם דרכו מוצא את האדם את מקומו. פעם סיפר לי יהודי יקר שהברכה החשובה בעיניו היא הברכה שאדם מתפלל בתפילת הלחש "שמע קולינו" וכל כך למה שאלתי הוא השיב בפשטות זו הברכה שאני מרגיש בטוח לבקש את מה שמטריד אותי באמת, זו ההזדמנות שלי להגיד לאל תקשיב זה מה שאני צריך.

ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל מסביר בספרו 'דרך ה' שתכלית התפילה נועדה כדי להביא לקרבת האדם אל האלוקים: "ענין התפילה הוא: כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו ית׳, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון ב״ה חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה, בזה העולם"

דברים נכוחים יותר משמיענו הרב סולבייצ'יק אשר מגדיר את התפילה כ"תורת צורכי האדם" וכ"קטיגוריה חווייתית בסיסית ביהדות". התפילה בתפיסתו של הרב סולבייצ'יק נובעת "מצורכי האדם, רצונותיו, תשוקותיו, ודחפיו, המביאים אותו לידי סבל. היא מספרת ליחיד כמו לציבור, מהם הצרכים אמיתיים, על מה יעתיר לאלוקיו ועל מה לא יעתיר".

בבואו להגדיר את תכלית התפילה מציין הרש"ר הירש "תכלית התפילה היא לרומם את המחשבה, את הרגש ואת הרצון, כדי שאדם יהיה ראוי לקרבת אלוקים".

אדם ללא הזכות להתפלל כדג ללא הזכות לחיות במים

התפילה היא זכות בסיסית, צורך קיומי עבור האדם. התפילה אינה מותנית רק בשייכות דתית אלא היא מבטאת את הצורך של האדם לקשר עם האל, עם כח עליון, עם החזק, והגבוה ממנו. תפילה שכל כולה היא פניה ישירה של האדם מתוך צניעות, מתוך ההכרה שבלעדי אותו הכח האלוקי האדם לא יוכל להתקדם. הפנייה לכוח עליון שאינו בשר ודם יש בה משום חלוקת המעמסה המוטלת על האדם במסלול חייו, היא מחנכת את האדם להפנמה שכוח וחומר הם דבר חולף, שגבולות הגזרה בעולם נקבעים על ידי כוחות גדולים ממך. ולמרות זאת האדם לא לבד ולמרות זאת ככל שאדם יתחבר אל תחנות העגינה של הנפש, הוא יוכל לצאת מהם עם הידיעה שהדבר אפשרי. ובלבד שאדם יכוון היטב את בקשותיו, ידייק את רצונותיו ויפעל כדי להגשים אותם. ואם תהיה הלימה בין הרצון לבין הפעולות במציאות הרי שהתפילה גם תתגשם.

מכאן שסגירת בתי הכנסת והאפשרות של תפילה בציבור, במקום הקבוע בבית הכנסת, או לבד בביתו, משולה לציפייה שדג יוכל להסתדר ולחיות ביבשה. חשיבותה של התפילה והיותה מופע פרטי שבין האדם לבין קונו היא זו שהופכת את הזכות לתפילה לבעלת משמעות מהותית שלא ניתן לפגוע בה.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' בעלים של משרד עורכי דין.