האמון בבתי המשפט בימים אלו נמצא בשפל חסר תקדים. יש שדורשים תופעה זו לגנאי – שהרי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג ב); ויש שדורשים זאת לשבח, שאין לך הרמת יד בתורת משה יותר משפיטה שלא ע"פ חוקי התורה שנתנו בחורב (רמב"ם, סנהדרין כו ז).

אבל נדמה כי למרות הטענות לכאן ולכאן נקודה אחת עומדת בבסיס הבעייתיות שיש בתפיסה המשפטית הנוכחית. הבעיה עליה אנו רוצים להצביע לא נובעת מעצם החוקים בלבד, אלא עמוקה הרבה יותר. היא קשורה למגמת המשפט, למה שעומד בבסיס החוק, או יותר נכון בתיאוריה שמניעה את כל גלגלי אולמות המשפט, מחשבות השופטים, ובכלל שלטון החוק בימינו.

המחלוקת שבין הגישות השונות למשפט, בין אם יהיו הם שמרנים הרוצים להציב גבול להתערבות בתי המשפט בזירה הציבורית והפוליטית; ובין אם יהיו הם מתנועת "הכל שפיט" פרי יצירתו של השופט אהרון ברק; שניהם גם יחד מונעים מתפיסה אחת לגבי סיבת השפיטה בכלל. הסיבה ששופט נדרש להתערב בסכסוכים בין בני אדם; בתהליכים ציבוריים, ולפעמים גם באירועים פוליטיים, היא הצורך לייצר סביבה חברתית ציבורית, שאין בה דורסנות ואלימות, שיש בה גבולות גזרה בה כל פרט יוכל לחיות את חייו על פי תנאי החיים והתפיסות השונות שיש לו.

התפיסה הזו כמובן שונה לחלוטין מכל מה שחכמינו זכרונם לברכה הורונו בדברם על המשפט. ההבדל בין המשפט העברי לבין המשפט הנוכרי איננו רק בחוקים כאלו או אחרים, אלא במגמת המשפט. עד כדי כך הם הדברים, שהראי"ה קוק מסביר כי גם אם חוק מסוים דומה בכל פרטיו לדין עברי, ישנו הבדל מהותי שנובע מעצם המגמה של השופט.

כשחז"ל דיברו על משפט שבין אדם לחבירו הם דיברו במושגים של בריאה: דיין שדן דין אמת לאמיתו שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת י).

יתירה מזו. בזמן שדיין עוסק בדין הדבר נחשב לו כלימוד תורה (ברכות ו ). מה שייך לימוד תורה ויישוב סכסוכים בין בני אדם?

התשובה היא פשוטה אך עמוקה להפליא, והיא מקבלת את ביטויה בדברי המהר"ל. בספר תפארת ישראל (פר' יא) מעלה החכם מפראג שאלה עתיקה: כיצד יתכן, כי מילים יבשות כמו שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה וכו', יגרמו לאדם כל שהוא התעלות שכזו, עד שתגרום לנפשו להגיע לגן העדן העליון? מה יש בהם באותם מקרים שהרבה פעמים אינם ריאליים או גם לא כל כך אקטואליים שעושה אותם בעלי יכולת להאיר את נפש האדם?

המהר"ל עונה תשובה מפליאה. האמת האלוקית, איננה יכולה להיכנס להגיונו של האדם אלא דרך מקרים אלו. כאשר אדם משחזר במוחו את אותו מקרה, ונצמד בשכלו להכרעה התלמודית; אזי צורת מחשבתו הופכת להיות דומה יותר ויותר לתצורה ההגיונית אותה רוצה הקב"ה להנחיל בעולם.

צורת הגיון זו, אמנם מקבלת ביטוי בדיונים התלמודיים דרך שור שנגח את הפרה, אך אלו רק דוגמאות בהם השכל האנושי צועד במסלולו של ההגיון האלוקי, ומתחקה אחריו. אדם שעוסק בשור שנגח את הפרה, מקבל אט אט צורת הסתכלות אחרת על המציאות, וצורה זו היא גם שיוצרת תפיסה משפטית אחרת והתייחסות שונה למציאות. קוראים לזה 'שכל של תורה'.

כשהקב"ה ברא את העולם, הוא רצה שבני האדם יהיו שותפים עמו ביצירה המופלאה הזו. איך? בזה שהם יבראו את עצמם, את שכלם – "ועשיתם אותם – ועשיתם אתם" (סנהדרין צט ב), תעשו את עצמכם. תחנכו את שכלכם עד שיאיר.

כשבתי המשפט שלנו יתמלאו באנשים בעלי צורה שכזו; מגמת המשפט לא תהיה רק להשליט סדר ומשטר – אף על פי שזה דבר חשוב. בעולם שמואר ברצון ובנטייה טבעית לצדק אלוקי, לא תיתכן הטיית משפט, או ניגוד עניינים חריף כמו שמרעיד כיום את הקירות הגדולים שבגבעת רם.

בעולם שכזה מגמת המשפט תהיה להאיר את העולם בצדקו של הקב"ה. השררה המשפטית ממילא כבר לא יהיה לה שום מקום, והמחלוקות אם הכל שפיט, או שיש גבול גם למשפט לא יתקיימו כלל; כיון שבעולם בו האמת האלוקית שחוללה את כל המציאות מאירה כל כך, אין מקום להשתלטות, כי כולם "חפצים ליראה את שמך" (נחמיה א יא).

=======

הרב טל חיימוביץ' הוא ר"מ לשעבר בישיבות הסדר וגבוהות , יוזם ומייסד תוכנית 'רבנן דאגדתא'