התלמוד מספר לנו שבשעה שגינה רבי שמעון בר יוחאי את הרומאים ומעשיהם ונודע על כך הדבר למלכות רומי, נגזר עליו עונש מוות שאילץ אותו לברוח למערה יחד עם בנו רבי אלעזר.

הרב קוק בספרו "עין אי"ה" מבאר שמעשה זה שנכתב בגמרא ונחקק לדורות נועד לעצב את תפיסת עולמנו בסוגיות מורכבות ורלוונטיות הקיימות בחיינו; מה נוכל ללמוד ולקבל מן הגויים ובאילו דברים נביע הסתייגות? כיצד נתקן את העולם, האם בדין ומשפט או על ידי מידת הרחמים?

ממשיך התלמוד לספר, שכשיצאו רבי שמעון ובנו מן המערה לאחר 12 שנים, בעקבות פטירת קיסר רומי שבעקבותיה בוטל גזר הדין שריחף מעליהם הרי שכל מקום שנעצו בו את מבטיהם מיד נשרף. בכך, התעלו רבי שמעון ובנו אלעזר למצב שהיה קיים בעולם רק לפני חטא האדם הראשון והם לא נדרשו יותר לחיי עמל קשים של 'בזעת אפך תאכל לחם', ולא היו מסוגלים להסתגל לצורת חיים רדודה ופשוטה שנחשבה בעינהים כמוות.  לאחר שהקב"ה גער בהם לחזור מיידית למערה, הם עברו תהליך משמעותי נוסף של 12 חודשים של התבוננות עד שנאמר להם על ידי בת קול שכעת הם יכולים לתקן את העולם בצורה נכונה.

אך קרה פלא גדול בר יוחאי ובנו אלעזר מהמערה המשיך רבי אלעזר לשרוף כל מקום שאליו היישיר מבט, וכל מקום שהוא שרף רבי שמעון בר יוחאי אביו דאג לכבות. ונשאלת השאלה האם לא עבר רבי אלעזר שום תהליך בכניסה השנייה למערה? מדוע לא מחה בו רבי שמעון אביו?

מסביר הרב קוק שבאופן יזום החליטו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר לחלק את התפקידים ביניהם; רבי אלעזר היה אחראי על המחאה, על הדרישה הנוקבת לשלימות ללא הנחות ובלי אותיות קטנות. הוא התעקש על האמת המוחלטת ללא אפשרות לפיוס ופשרות, ואילו אביו היה תמיד מחפש את הטוב, את לימוד הזכות על בני האדם ותמיד לחפש אצל כל בן אדם את הנקודה הטובה והמוארת באישיות שלו.

באחת הפעמים בהן חזרתי מבית הכנסת שבו אני משמש כרב, התפעלתי מהציבור על שכולם צדיקים ואוהבי תורה ותפילה, ושאל אותי אלעזר בני מדוע איני מעיר לחלק מהמתפללים שמפטפטים? בתחילה חשבתי לעצמי מדוע הוא שם לב דווקא לפרט הזה? אך המעשה הזה יישב אצלי את המחשבות על כך שמי שלא קיימת אצלו הזעקה המקורית לתביעה לשלימות רוחנית כפי שהייתה קיימת אצל רבי שמעון שהעביר אותה בירושה אל נשמת בנו רבי אלעזר- הרי שהוא אדם פשרן ואדיש. שאומנם נכון שבסופו של דבר ראוי שתמיד נבוא בגישה של ריפוי ולימוד זכות על הסביבה, אך נקודת הראות הזו תגיע רק לאחר הדרישה הראשונית בסיסית לשלמות.

מי שהתייאש מלתקן את העולם, מי שכבר לא אכפת לו על החסרונות שבין אדם למקום ובין לאדם לחברו, הרי שכבתה האמת בליבו וחסר לו חלק מהותי בצורה שבה הוא רואה ומפרש את החיים. מצד שני, מי שכל העת הולך בדרך השריפה- דרך של קוצר רוח וסבלנות, הקפדה יתירה מול הסובבים אותו, כנראה שלא השתדל מספיק כדי להעמיק ולהבין את היופי והמשמעות שבתהליך האלוקי בעולם.

אף שאנו רואים סביבנו לא פעם אנשים שבאים בגישה של מחאה ושריפה, הרי שבידינו לרפא ולתקן את העולם על ידי יכולת לראות את הדברים בעין טובה, שכן למדנו שגדול כוח הריפוי מכוח ההרס.

בסופו של דבר, התלמוד מספר שאף דעתו של רבי אלעזר התיישבה כשראה את הלהיטות הפנימית של 'ההוא סבא'- אותו זקן שרץ בערב שבת עם הדסים לכבוד שבת קודש. אף אנו בדורנו, רואים עין בעין כיצד עם ישראל מחבב את התפילות במסירות גדולה ובאהבה וגם במרפסות, רואים את ההתנדבות הגדולה בערבות ההדדית שבין אדם לחברו ומתמלא ליבנו רצון עז רק לחבק ולאהוב.

 

הרב ליעד אוריין, מרבני מרכז ברקאי ורב קהילת קול יהודה מודיעין