פרשת שמיני: אש זרה אשר לא ציווה אותם – על חריגה מסמכות של נבחרי ציבור

פרשתנו פותחת בחנוכת המשכן. חנוכת המשכן נמנה בשורה אחת עם אירועים מכוננים שחוו דור המדבר שיצא ממצרים. אלא שבעיצומה של חנוכת המשכן אנו קוראים על טרגדיה שמתרחשת במשפחת הכהונה הבכירה, שני בני אהרון, נדב ואביהוא, מוצאים את מותם. וכך הדברים מתוארים: "ויִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

הסיבה לעונש הטרגי מפורש במקרא: הקרבת "אש זרה". חז"ל ופרשני המקרא ניסו לפרוט לפרטים את החטא 'אש זרה' ומהותו. היטיב לסכם את הפירושים ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, ראש ישיבה ואב בית הדין בפראג של המאה ה-16, בעל החיבור "כלי יקר" על התורה, שכתב: "במהות חטא זה רבו הדעות… שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם".

המעיין בפרשנותם של חז"ל ופרשני המקרא יכול לזהות שתי תפיסות בסיבת עונשם. יש הרואים את הסיבה לעונשם באקט ביצועי שעשו ללא הסמכה מפורשת, ויש הרואים במעשיהם חטא שנעשה בניגוד להוראה מפורשת. הצד השווה בכל הפרשנויות שחטאם של בני אהרון אירע בעטיו של התנהלות איש ציבור במרחב הציבורי.

אולם, יהא חטאם אשר יהא, עולה התהיה מדוע ההוצאה לפעול של עונשם – מוות, נקבע לאלתר בעיצומה של חנוכת המשכן? הלוא מצינו במקומות אחרים במקרא שבעלי תפקיד ציבורי חטאו, ולא נענשו על מעשיהם מיד?

ר' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, על חטאם של בני אהרון מנסה לשרטט בקווים כללים את הדברים, וכך הוא משמיענו: "אין ספק שכוונתם היתה רצויה, שהרי הם קרואים קרובי גם לאחר שחטאו… במסגרת עבודת הקרבנות אין מקום לשרירות סובייקטיבית. אפילו קרבנות הנדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם… הננו מבינים אפוא את מות בני אהרן; מותם בשעת חנוכה ראשונה של המקדש הוא אזהרה לכל הכהנים שלעתיד; הוא מוציא כל שרירות מתחום המקדש – שכל עצמו איננו אלא מקדש לתורה! פעילות כהני ישראל תתבטא לא בהמצאת חידושים בתחום העבודה – אלא במתן תוקף למצוות ה'".

הרש"ר הירש קובע שחרף חטאם בני אהרון המתואר בפסוקים, הנחת המוצא שבני אהרן אנשים כשרים היו שכוונתם רצויה. כמו כן מפירושו המקפל בתוכו את מכלול הפירושים שהציעו פרשני המקרא ניתן לחלץ עקרון לפיו חטאם של בני אהרון נתפס כדגם ואבטיפוס לנושאי משרה ציבורית שבתפקידם יכולים למצוא עצמם פועלים מבלי כל סמכות חוקית, בין אם בדרך של עשיית דבר שלא צֻוו עליו ובין אם בדרך של הרחבת הסמכות מעבר לזו שמוענקת להם.

כאן המקום להזכיר, מושכל יסוד במשפט מינהלי ואחד מענפיו המרכזיים של עקרון שלטון החוק, 'עקרון חוקיות המנהל'. העקרון קובע כי אין סמכות לשום רשות מינהלית לפעול אלא בהתאם להסמכה מפורשת שהעניק לה החוק. הנורמה החוקית מהווה מקור חיות לפעולות השלטון. היטיב לנסח את הדברים פרופ' ברוך ברכה שכתב:"עקרון חוקיות המינהל הוא האל"ף בי"ת של המשפט המינהלי. רשות מינהלית נהנית אך מאותן סמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. ללא הוראת הסמכה בת תוקף אין בכוחה של הרשות לפעול. הדין הוא אביה ומולידה של זו, ואין לה אלא מה שהראשון קצב לה, התיימרה הרשות לחרוג מהתחום המוקצב, יוצאת היא מתחום הכרתו של הדין, ומבחינתו של זה מעשיה כמוהם ולא היו"

עקרון חוקיות המנהל אינו נחלת המשפט המודרני בלבד ואושיותיו נטועות בעולמה של המשפט העברי, כך למשל ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, שבתשובותיו הניח תשתית להלכות ציבור מניח אף יסודות להיקף סמכותם של נבחרי הציבור. לימדנו שהסמכות הציבורית המוענקת לנבחרי הציבור הינה תוצר של הסכמת הציבור, סמכות זו שונה ממקום למקום ואינה אחידה. כאשר ברי שאלמלא הסכמת הציבור אין במעשי נבחרי הציבור ולא כלום, וכך הוא משמיענו: "כל ענייני הציבור אין למקצת הציבור רשות לעשותם בלתי הסכמת הציבור כולו, שהציבור כשותפין הם בכל העניינים המוטלין על הציבור, ובכל המנויים הצריכים לציבור כנאמנים וגובי המס ושלוחי הציבור וכל כיוצא בהם, וכן באיזה עניין יפסקו מה שיפסקו וכל כיוצא בזה…ויש מקומות שבוררין להם מוקדמין ונותנין להם כח, בכל מקום ומקום כפי מה שמסכימים עליהם. ורוב המקומות עכשו גדולי הקהל בעצה והסכמה עושין כל צורכי הציבור, לפי שאי אפשר לנשים ולקטנים ולחלושי הדעת להסכים בצרכיהם, והיחידים בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופין עליהם לפקח על כל העניינים הצריכים…"

דברים דומים אנו מוצאים בספר החינוך המעניק סמכות לנבחרי הקהל לפעול לטובת הציבור, כאשר הוא מוסיף פן חינוכי מוסרי לנבחרי הציבור לבל יסטו מהנורמות המקובלות, וכך לשונו: "יש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו"

ואם כך הרי שחטאם של בני אהרון מצביע על חובת הזהירות הרובצת על כל העוסקים בצורכי ציבור לבצע את תפקידם בדייקנות ובזהירות, שמא התפקיד והעָצמה המסורה בידיהם יביאו אותם לפעולה שרירותית נעדרת כל סמכות. עיקרון זה מצטרף לכמה ציוויים נוספים המופנים לעוסקים בצורכי ציבור ותכליתם לרסן את כוח השלטון. רש"י, למשל, כותב במסכת פסחים "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה" כי "על ידי שמתנשאים ברבנות הם מתים".

דברים ברורים וחדים יותר אנו מוצאים אצל ר' משה איסרליש, הרמ"א, מגדולי פוסקי אשכנז במאה-16,[1] שקבע נחרצות "דבר פשוט שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט…ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין ולא מה שתעלה על רוחם, וזה לא היה ולא יהיה". מדברי הרמ"א עולה בבירור שסמכותם של נבחרי הציבור יונקת אך ורק ממה שהדין והמשפט התירו להם, ואין להם רשות לפעול בהתאם למה שנראה בעינם כנכון או כמחוייב.

ואולי עונשם המיידי מבקש לחדד את המסר ואת הזהירות הרבה שעל איש ציבור להיזהר כאשר הואמבצע את שליחותו הציבורית. על דרכי ההנהגה של מנהיג ועל כובד האחריות הרובצת על נושא משרה ציבורית אנו מוצאים בדברי הרב וולדנברג, מחבר שו"ת "ציץ אליעזר", אשר בדרכו שלו עומד על פרט זה באומרו:[2] "הנבחרים לשמש כרועי ומנהיגי ישראל מקבלים עליהם עם קבלת ההתמנות תפקיד נשגב מלא אחריות שאינו סובל היסח הדעת כל שהוא. מלאכתם מלאכת שמים וכל יתר או חסר במלאכת הנהגתם ביכולתו להחריב את הציבור המונהג, ולכן הדקדוק בהם כחוט השערה, וכל סטיה מקו-תפקידם הבאה מתוך הסחת דעת עולה להם לזדון.

מהמקובץ עד כה עולה שפרשת חטאם של בני אהרן מבקשת להעביר מסר חד וברור לנוטלים עליהם את עול ההתעסקות בענייני הציבור. לפיו כל פעולה חייבת להתחבר אל סמכות קבועה ומפורשת בחוק. ולו זו בלבד אלא שאיש ציבור צריך להקפיד הקפדה יתרה שלא להוסיף או לשנות מהסמכות המוענקת לו מקום שאין כל נורמה שמורה ומצווה לעשות כן. כל פעולה צריכה להיכנס אל מתחם החוק, כל חריגה גם אם היא מבקשת להיטיב, כמו במקרה של נדב ואביהוא אסורה ויכולה להיתפס כשלילית שתגרור בעקבותיה סנקציה.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

 

[1] שו"ת הרמ"א סימן עג

[2]הרב אליעזר יהודה וולדנברג, הלכות מדינה, חלק ג' שער ב' פרק א, אחריות התפקיד מהדורת תשס"ז, עמ' נז