בעוד שבועות ספורים יסיימו אלפי נשים ברחבי העולם את מסכת ברכות מן התלמוד הבבלי כחלק מלימוד הדף-היומי. מספר טקסי 'סיום מסכת' שיתקיימו על ידי נשים סביב י"א אדר תש"פ, יהיה ככל הנראה הגדול ביותר בהיסטוריה עבור 'סיומים' של נשים ביום אחד. וכבר עתה מתעוררת השאלה: האם אישה שעושה סיום מסכת רשאית לומר קדיש (כאשר יש מניין של גברים בקהל)?

ה'קדיש' הנאמר לאחר סיום מסכת נקרא 'קדיש הגדול', ובימינו נהוג לומר אותו רק בסיום מסכת ולהבדיל לאחר קבורת המת. אולם מבחינה הלכתית זהו רק נוסח מיוחד של קדיש-דרבנן הנאמר לאחר כל לימוד תורה.

דיון בן 400 שנה

סוגיית אמירת קדיש-יתום על ידי אישה נידונה בפוסקים מזה ארבע מאות שנה, והתעוררה ביתר שאת בעשורים האחרונים. בעוד שרוב הפוסקים בדורות הקודמים אסרו את הדבר, כמה מן הפוסקים האחרונים- ביניהם הגרי"א הענקין, הגרי"ד סולובייצ'יק, הרב משה פיינשטיין, ר' אהרון סולובייצ'יק הרב שאול ישראלי ועוד- התירו לאישה לומר קדיש מתוך עזרת נשים של בית הכנסת. כיום, בחלק מהקהילות הדתיות-לאומיות נהוג שנשים אומרות קדיש, בחלקן דואגים לכך שבמקביל יהיה גם גבר שאומר קדיש, ובחלק מהקהילות אין נשים אומרות קדיש כלל.

לא נבקש להכריע בשאלה עתיקה זו, אלא לדון בשאלת היכולת ללמוד ממנה לגבי אמירת קדיש בסיום מסכת, ולבחון אם מדובר באותה שאלה ממש או שמא יש הבדלים בין השאלות, להקל ולהחמיר.

הבדל המרחב

ההבדל העיקרי בין שני המקרים הוא מרחב ההתרחשות שלהם: בית הכנסת מול מרחב אחר, פרטי, או לכל הפחות 'אזרחי'. מקור החילוק בין המרחבים נמצא בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צג), שהתיר לבת לומר קדיש על אביה "בבית אצל מנין". וכן כתב הבאר היטב (או"ח סי' קלב ס"ק ה) בשם הכנסת יחזקאל (אף שבכנסת יחזקאל עצמו משמע לכאורה אחרת). גם בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' קכט, אות י) ציין לחיוב את המנהג של יתומות קטנות לומר קדיש לאחר לימוד תורה בחדר המיוחד לכך, אף ששלל באופן גורף אמירת קדיש על ידן בבית הכנסת.

ואמנם, פוסקים רבים אסרו בפירוש גם אמירת קדיש בבית פרטי. ביניהם אפשר למנות את שו"ת חוות יאיר (סי' רכב), את ספר מטה אפרים (דיני קדיש יתום שעד ד, סעיף ח, אלף למטה ס"ק ט) ושו"ת תורה לשמה (סי' כז). אך בניגוד לקדיש בבית הכנסת, בשאלה זו קרובים המתירים והאוסרים להיות שקולים זה כנגד זה, ומבין פוסקי דורנו רבים הורו להקל, ביניהם: הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ח"ה סי' לג), הרב דוב ליאור (בתשובה באתר 'ישיבה') והרב עובדיה יוסף (בספר חזון עובדיה אבלות ח"א עמ' שנו).

מה ההבדל בין המקרים?

טעם החילוק, כפי שכתב הרב עובדיה יוסף, הוא שקדיש מחוץ לבית הכנסת לא נראה כשינוי צורת התפילה עצמה, ופחות סביר שיגיע לידי פעולות האסורות על פי ההלכה כגון אישה שתעבור לפני התיבה בתפילת שמונה-עשרה.

הבדל נוסף בין המקרים הוא שאמירת קדיש יתום נעשית בקביעות משך שנה שלימה, ואילו קדיש של סיום מסכת הינו אירוע חד-פעמי. בשו"ת בני בנים (ח"ב סי' ז) הקשה מדוע התירו אמירת 'הגומל' ואסרו אמירת קדיש, והציע לומר שאת הקדיש אסרו משום הקביעות שבו. ואכן, כיוון שלדעת רוב הפוסקים האיסור איננו מן הדין, אלא נובע מחשש של ערעור המנהג וסדרי התפילה, יש מקום רב לחלק בין טקס חד-פעמי לבין מנהג של קבע.

מן הצד השני, יש מקום לחלק בין הצרכים הקיימים בשני המקרים. הדיון בקדיש יתומה נסוב לרוב סביב מקרים שבהם לנפטר לא היו ילדים נוספים שיאמרו עליו קדיש. וכך למשל בדברי הרב חיים דוד הלוי נראה שהצורך לגרום נחת רוח לנפטר מהווה שיקול מרכזי. יחד עם זאת, ברוב דברי הפוסקים המתירים אין זכר לכך שמדובר בהיתר דחוק שניתן בשעת הצורך בלבד. כמו כן, גם בנידון דידן ישנם מצבים רבים שבהם אמירת הקדיש מהווה צורך רוחני או חינוכי, וכדברי השרידי אש (ח"ב סי' לט) על כך שהצורך לאפשר לנשים להשתלב במרחבי הקדושה מהווה שיקול הלכתי משמעותי.

העולה להלכה, שהמתירים לומר קדיש יתום בבית הכנסת יתירו בוודאי גם לומר קדיש בסיום מסכת. ואילו מקרב האוסרים לומר בבית הכנסת, רבים המתירים לומר קדיש-דרבנן אחרי הלימוד, והוא הדין אחרי סיום מסכת.

יש מקום להתיר

למעשה נראה שיש להתיר את הדבר, לא רק משום שמדובר במחלוקת-הפוסקים בדין שאינו מן התורה, אלא גם משום שטעמם העיקרי (ולרוב גם היחיד) של האוסרים היה החשש מפגיעה במנהג ישראל. חשש זה איננו קיים בענייננו מכמה טעמים: ראשית, סיום מסכת על ידי נשים הוא תופעה חדשה, שלא הוכרה (וודאי שלא התייחסו אליה) בעבר. ממילא, מסתבר שאין כאן כלל דין של 'מנהג' שאסור להפר.

בנוסף על כך, אי אפשר לומר שיש בכך פגיעה במנהג כאשר כמה מגדולי הפוסקים שהמוני בית ישראל הולכים לאורם (כגון הרב עובדיה יוסף) התירו את הדבר הלכה-למעשה בימינו. ואכן במעמד סיום הש"ס שהתקיים בתאריך ח' בטבת התש"פ אמרו נשים רבות, ביניהן תלמידות-חכמים ומורות הלכה, את הקדיש לעיני קהל של אלפים. ולאור כל האמורים נראה שאין סיבה לפקפק על מנהגן.