בפרשת שופטים מופיעה מצווה רחבה וייחודית – מצוות מינוי מלך. מפרשתנו עולה ציווי הדורש עיון: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי".

הסגנון בו בוחרת התורה לנסח את המצווה הוא דו-משמעי, שכן ניתן להבין ממנו שהתורה מטילה חובה על העם להמליך עליו מלך, אך ניתן גם לראות את הפסוקים כמביעים הסתייגות.

מחד, התורה מצווה עלינו מיד לאחר מכן על מינוי המלך, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" וכן מצווה זו נמנית בתוך תרי"ג מצוות. ומאידך מהמילים "ואמרת אשימה עלי מלך" משתמע שהמינוי תלוי ברצון הציבור ואינו חובה, ובמילים "ככל הגויים אשר סביבותיי" ישנה הסתייגות חריפה יותר, המציירת את בקשת המלך כמושפעת מתרבויות זרות ונוכריות.

מסיבות אלו ואחרות מצווה זו שנויה במחלוקת בין המפרשים. חלק מהפרשנים הקדומים, כמו רב סעדיה גאון ורבי אברהם אבן עזרא מפרשים שהפסוק "שום תשים עליך מלך" אינו בא להטיל חובה למנות מלך, אלא לומר שהדבר מותר; לעומתם, סוברים רוב הפוסקים (רמב"ם, רמב"ן, ספר החינוך ועוד) שמצווה מן התורה למנות מלך. תפיסה זו מבוססת על הברייתא המובאת בתוספתא של מסכת סנהדרין ובתלמוד הבבלי שלפיה:

"היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה".

פרשנות הראשונים למצווה זו וראייתם אותה כמצווה "לכתחילאית" יוצרת יחס מורכב פי כמה ביחס לפרשת המלך המובאת בספר שמואל. בעת קריאת הפסוקים בספר שמואל המתארים את בקשת העם משמואל למנות להם מלך אנו נתקלים בכיוון די ברור:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".

מפסוקים אלה עולה באופן די מובהק שבקשת העם למנות להם מלך מתפרשת באופן שלילי, הן על ידי שמואל ("וירע הדבר בעיני שמואל") והן על ידי הקב"ה ("כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלך עליהם"). אם כן, כיצד ניתן למזג בין פסוקים אלה לבין פסיקת רוב הראשונים?

בפירושו על ספר שמואל, מציע המלבי"ם הסבר מרתק לפרשה זו. לפי הסבר זה, הציווי למנות מלך הוא אכן מצווה לכתחילה בשעה שהמלך סר למשמעת חוקי התורה ומצוותיה, כפי שמצווה התורה בהמשך הפרשה: "והָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר…וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו". גם בקשת העם למלך "ככל הגוים" אינה מחויבת להתפרש כשלילית, מכיוון שהבקשה היא רק בצורת ההנהגה, במבנה השלטוני ולא בתוכן וביעדים הנוכריים. כך גם עולה מלשון התורה: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם".

אם כן, מדוע הדבר היה רע בעיני שמואל? מסביר המלבי"ם: "שהיה בזה בוז וקלון לשמואל, כאילו יאמרו שמשפטי שמואל לא נאותו בעיניהם כי אינם מכוונים כפי הצדק והמשפט התוריי". כלומר, העם לא רואה בשמואל דמות המנהיגה את העם כראוי לפי חוקי התורה. אלא שה' משיב לשמואל שהעם לא מאס את שמואל מצד עצמו אלא "אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" – "כי בזה רוצים לפרוק מעליהם משפטי התורה ומלכות שמים" (מלבי"ם שם). העם אינו חפץ כלל בחוקי התורה ולכן הם מבקשים מלך ככל הגויים.

פרשה זו מעוררת מחשבה על מבנה צורת ההנהגה בישראל. דמוקרטיה או דיקטטורה? מלכות יחידנית או שלטון העם? מה לכתחילה ומה בדיעבד? האם לעתיד לבוא נחזה בשלטון אחר שאינו בתצורת מלוכה? שאלות אלה ואחרות הן מנת חלקו של העתיד ולנו לא נותר אלא להתאזר בסבלנות.

עולה אף במקורות התנאיים. הגמרא במסכת סנהדרין מציגה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נהוראי; רבי יהודה סובר שמינוי המלך היא מצווה וזמן קיומה הוא בכניסתנו לארץ. רבי נהוראי חולק ואומר שלא נאמרה פרשה זו אלא כנגד "תרעומתן של ישראל".