וחושך על פני תהום

'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום' , כך מתאר ד' את עולמו לפני סידורו.

מקובלנו מרבינו הרמב"ן בפתח פירושו למעשה בראשית- 'שמעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות'. הוי אומר, לא חושך ולא אור רגילים יש כאן, כי אם עומק של משמעות נסתרת ונשגבת.

מישעיה למדנו שעולמנו האנושי יכול להתחלק לשני מושגי יסוד- האור והחושך: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר'

לכאורה, חלק ה 'אור' הוא חלק היופי והטוב, המוסר והיושר. ולעומתו חלק ה 'חושך' הוא חלק הכיעור והרשע, הקלקול והעקום.

אמנם לאור הבנה זו, ראוי היה שה 'חושך' יופיע דוקא מקלקולי האדם, ולא מיצירת ד' הטוב, אשר רחמיו על כל מעשיו.

לא זו אף זו-  אין האור מופיע ראשון בבריאה, אלא דוקא החושך, כאילו רומז הכתוב שהחושך הוא מקורו של האור, הוא המביא אותו, הדורש את הופעתו.

יש לעיין אם כן מהו אותו חושך אדיר, אשר רק ד' עצמו יכול להאיר, חושך אשר קודם להופעת האור האלוקי בעולם.

לאור העובדה שאין הבדל אמיתי בבריאה הסטטית עצמה אם היא מוארת או בעלטה, נראה שתכונת החושך העיקרית היא דוקא תחושת הבדידות שבו.  החושך מונע מן האדם את המימד החברתי. אין האדם רואה, הוא אינו יכול לבוא במגע עם האחר, הוא נותר בודד.

החושך מבודד אותנו, מנתק אותנו מההקשרים השונים שלנו, מציב אותנו כפרט יחיד מול המציאות כולה ומול עצמנו. הפחד מן החושך הוא הפחד מן הבדידות, הפחד מההישארות בגפנו ללא הצד ה'אחר'.

מדוע אנו מפחדים מהניתוק מה 'אחר'? מהו הגורם לצורך הקיומי שלנו שלא להשאר לבדנו?

החושך והבדד

'האדם הוא חיה חברתית' טען אריסטו, טענה המסבירה את החשש מהבדידות שבחשכה. אך גם אם נקבל את הנחתו, עדיין נשאל מהו השורש הרוחני-אלוקי של האמירה הזו? מדוע האדם הוא חיה חברתית ולא נברא כאינדיבידואל?

אחד ההוגים המופלאים בנוף הפילוסופי שלאחר ימי מלחמת העולם השניה על נוראותיה, הוא הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס. לוינס השתייך לקבוצת פילוסופים יהודיים בצרפת, אשר התמודדו עם זוועות השואה והחורבן הגדול, ועם התמודדות הנוער שם עם המשמעות התאולוגית-יהודית של קיום הרע בעולם שברא ד'.

בבסיס תפיסתו של לוינס קיימת טענה בדבר הצורך המוסרי והקיומי שלנו ב'אחר'. כך הוא מבאר לדוגמא את אמירת ר' עקיבא שאהבת האחר היא הכלל הגדול בתורה.  בראיית לוינס, המפגש האנושי עם ד' אינו בחוויה הרוחנית הפרטית, בחוויית החושך והבדד, כי אם בחוויית האור, בהתמודדות עם ה'אחר' העומד בפני, ואפשרות הקבלה שלו כאחר ממני בכל המובנים, בנוסף לצד המשותף.

בחלל הפנוי הנוצר בין האדם לבין חבירו ה 'אחר', שם מופיע ד' בצורה העליונה ביותר: 'ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם- מלכות ד' תלויה בי. אלוקים מולך רק על ידי סדר מוסרי, דווקא היכן שהאדם מתחייב לאחר' לדברי לוינס.

אחריות תתכן רק אם יש אחר, ומכאן הערך הגדול בסטרא אחרא, בצד ההפוך ממני והמנגד אותי. על פי תפיסה זו ניתן לבאר את חידוש התורה בדבר הופעת החושך טרם בוא האור- התורה מחנכת אותנו שעל האדם חייב להיות קודם כל בודד על מנת להיות חברתי.

החושך קודם לאור

דוקא החושך קודם לאור, כתנאי הכרחי להופעת האור, שכן הבדידות חיונית לו לאדם, על מנת שתיבנה על גבה האחריות ל'אחר'.

מצד שני, ה'חושך' יכול להיות גם רע מאד, הוא יכול להוביל לניתוק מהכלל וליציאה מהסדר החברתי. זהו החושך השלילי עליו דיבר ישעיה.

אך החושך הטוב, חושך ימי בראשית, הוא חושך הנצרך כשלב חיוני באשיות האדם, טרם היותו חברתי, טרם יופיע בו שם השם. שאם לא כן, אם לא יהיה האדם עומד על דעתו בפני עצמו, הוא יבלע בשטף החברתי, הוא יאבד את זהותו היחודית.

לבניית אחריות יש צורך בבדידות מסוימת, הבונה עמוד שדרה עצמי.

הופעת החושך והבדידות אינה באה כדיעבד אלא לכתחילה. לא כמקרה חולף אלא כערך נצחי. לא בשל נפילת העולם אלא כבריאה לכתחילאית הקודמת והגורמת להופעת האור.

החושך הוא הערך הגדול שבבדידות האדם, הערך שבעמידת האדם על רגליו, הכרת עצמו, נצחון על הפחד, פיתוח יכולת לחיות גם ללא האישורים של החברה. רק לאחר הופעת חושך מבורך בחיי האדם, יופיע האור החברתי, בו יתגלה שם השם במלוא טהרתו.