ילדים רכים, שואה קשה: איך מלמדים ילדים על השואה?

לנושא השואה נחשפתי בבית הספר היסודי, ובדרך כלל רק ביום השואה עצמו. בליל יום השואה לא נרדמתי, פחדתי שהחושך יחדור אליי ואראה בדמיוני את המראות המפחידים כל כך.

הפחד לא הרפה עם השנים. לא פעם חשבתי לעצמי שאולי החרדה היא תוצאה של לימוד או הסברה לא מבוקרים ונעדרי תמיכה, או אולי תוצאה של צפייה בסרטים בהעדר תיווך ותמיכה רגשית.

להאמין בעולם

תקופת הילדות היא תקופה שבה ילדים מבססים את האמון שלהם בעולם המבוגרים כמגנים, שומרים ומכילים. בתקופת השואה נשמטה המשענת הבסיסית. עובדה זאת עוררה אצלי שאלות מדאיגות: "האם זה יכול לקרות שוב?", "איך אדע להגן על עצמי?".

השאלות הללו ליוו את תקופת בגרותי, ולכן החלטתי ללמוד את נושא השואה לעומק. למדתי דברים רבים, מעניינים וכואבים מאוד, לצד הכאב התסכול והפחד שליוו את לימוד הנושא.

כגננת, ידעתי שאני נתונה בחרדה סביב יום השואה, ושעליי לגלות משנה זהירות בבואי לעסוק בנושא. המפגש עם הילדים בגני העלה שוב ושוב את השאלה מהי הדרך הראויה לעסוק בנושא זה עם ילדים צעירים, ואם בכלל.

ברור היה לי שיום השואה הוא יום מיוחד שאי־אפשר להתעלם ממנו מאחר שנשמעת בו צפירה, נערכים בו טקסים ומשודרות בו תכניות טלוויזיה שהילדים חשופים אליהן, ולכן נצמדתי לתכניות שהציע הפיקוח. הנושא הלחיץ אותי כל כך שלא טרחתי לחפש חלופות.

 לקלף את הפחד

מתוקף תפקידי כגננת המאמנת סטודנטיות הוזמנתי להשתתף בפורום ממושך במכללת אפרתה שעסק בהוראת השואה בגן. הפורום היה בשבילי הזדמנות ראשונה לערוך בירור עם עצמי – מה מפחיד אותי כל כך בנושא השואה? מה מציף את החרדות שלי בכל שנה ושנה? והאם יש שותפים לתחושות שלי?

המפגש עם החברות ועם העמיתים בפורום העניק לכולנו מרחב מוגן לדבר על תחושות ועל רגשות שליוו את חוויות השואה שהיו לנו לאורך השנים. הרגשתי שאני מקלפת שכבות של פחדים שהצטברו עם השנים, ומצליחה בפעם הראשונה בחיי לחשוב באופן עצמאי כאשת חינוך בגיל הרך על חלופות לטיפול בסוגיות השואה בגני. רגשות אלו הביאו אותי לשנות את גישתי להוראת השואה.

השואה בגן הילדים

השאלה האם לעסוק בנושא השואה עם ילדים היא שאלה שמטרידה הורים ומחנכים והדעות חלוקות, ודעתי היא שיש לעסוק בנושא בגיל הרך החל מגילאי חמש- גן חובה.

• מי שמטפל בנושא עם ילדים חייב להיות אדם הקרוב אליהם מאוד- כמו הורים, סבא, סבתא, או גננת האם.
• בררו היטב מהיא היכולת שלכם לשוחח על הנושא עם ילדים, ובמידה ויש חשש או פחד- אולי עדיף שלא.
• קבלו את זה שהפחד הוא חלק מהסיפור ויש לתת לו מקום.
• סייעו לילדים לבטא רגשות משותפים. זה יום שבו כולנו עצובים ויכולים להושיט יד לזה לזה בתמיכה.
• התמקדו בערכים הטובים שהתגלו בשואה כמו עזרה הדדית, ויתור, הסתפקות במעט והצלה כנגד כל הסיכויים.
• הימנעו מתיאורים המתארים את הצד האפל של התקופה.
• רדדו את החויה הרגשית.
• טלאי צהוב או חסידי אומות העולם, למשל, הם מושגים ששייכים לשואה אך נוגעים לימינו באופן כללי- כמו אפליה לטובה ואפליה לרעה. דברו על איפה זה פוגש אותנו היום? ומה אנחנו עושים היום שקשור בסיוע למי שאינם יהודים וזקוקים לעזרה או הצלה.
• כללו בסיפור שתבחרו לילד\ה שלכם את המעגלים בחייו של הילד: האדם הפרטי, משפחתו והקהילה. אלו המעגלים שהילד פוגש בחיי היום יום.
• בחרו סוף טוב לסיפור שבו חלק מהאנשים ניצלו.
• לעומת זאת, אל תחששו מלציין את המוות, שילדים מבינים מהו. אפשר לומר: "כן, סבתא של חנה מתה, ולכן אנחנו עצובים".
• הדגישו שהמלחמה הייתה לפני שנים רבות. היום בארץ ישראל יש לנו צבא חזק ומשטרה ששומרים עלינו – מה שלא היה לנו פעם.
• עיסוק בנושא השואה ביום אחד הוא חסר ערך לחלוטין. יש להקדיש לנושא מספר ימים לפני יום השואה, וגם לאחר מכן.
• דאגו לעבד את החויה בדרכים שונות כגון ציור, פיסול, שיחה.  הילדים יספרו מה הם יצרו על מנת לאוור רגשות מודחקים.
• כיתבו להורים בטרם העיסוק בנושא וריתמו אותם להיות קשובים לרגשות הילדים בבית ולשתף במידה והנושא עלה בבית.
• זיכרו כי הכי קל לדפדף את ההסטוריה, קשה לשמרה אך זה תפקידנו.

עשו זאת ברכות ובנועם, צרו והעניקו תחושת בטחון. הילדים יודעים יותר ממה שאנחנו חושבים שהם יודעים. הקשיבו להם ותווכו להם את הסיפור. כדאי שהם ידעו על זה מכם ולא מגורם אחר.

***

הכותבת הייתה גננת בגן חובה בירושלים וכיהנה כראשת המסלול לגיל הרך במכללת 'אפרתה'. כיום היא מרצה בחוג לגיל הרך באותה מכללה ומדריכה פדגוגית בגני ילדים.