אחד המנהגים שככל הנראה שייכים בלעדית לציבור הדתי לאומי, הוא הדילוג של הקינות בתשעה באב.

הנוהל הרגיל בהרבה מאוד בתי כנסת של הציבור הדתי, היא שמיד לאחר הכנסת ספר התורה, מתחילים לומר את הקינות, בדרך כלל את שלוש הראשונות ואז מתחילים לדלג לקינות נבחרות.

המפתחות לקינות שאותם יש להגיד, שמורים בסודי בסודות. אף אחד לא יודע מי התחיל את המנהג ומי קבע אותו. מה שכן, הקינות אותן כן יגידו בבתי הכנסת מחולקים לשלושה: קינות מפורסמות, למשל "ציון הלא תשאלי" או הקינה על עשרת הרוגי מלכות ("ארזי הלבנון אדירי התורה").

קינות ספרותיות, למשל הקינה "אש תוקד בקרבי" המשווה בין "בצאתי ממצרים" ל"בצאתי מירושלים" היא יפה מבחינה ספרותית ולכן גם היא תכנס לקנון של בית הכנסת.

והשיקול הסופי ביותר הוא כמובן, אורך הקינה ובאיזה גודל של אותיות היא מודפסת בקינות של הוצאת "אשכול". לקינה ארוכה באותיות קטנות, יתנו אותו יחס שנותנים למוזיקה מזרחית בגלגל"צ, אפס השמעות.

מנהג דתי-לאומי-אשכנזי

בסך הכל יגידו ברוב בתי הכנסת כעשר עד שתים עשרה פיוטי קינות מתוך הארבעים שמודפסות בחוברות. הקריטריון כאמור, איזו קינה להגיד ועל איזו לדלג הוא לא רציני.

בבתי כנסת פשוטים, יש לגבאי הזקן דף מצהיב ובו סדר הקינות, כשהוא מכריז בכל פעם לאיזה קינה צריך לדלג. בבתי כנסת שמכבדים את עצמם (או שחס וחלילה הגבאי הזקן כבר נפטר) לקחו את הפתקה והדפיסו את הרשימה (במדפסת סיכות) כשבכל שנה מחלקים אותה למתפללים או תולים אותה בלוח המודעות.

ניסיתי לברר מה הסיבה לדילוג ונעניתי כי "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה". מעניין שאת השיקול הזה לא מכירים בבתי כנסת ספרדיים שם יושבים ואומרים קינות ולאחר מכן איכה ואחר כך עוד קוראים ספר איוב, עד כמעט הצהרים.

גם אצל החרדים לא מכירים את החובה למעט בקינות. שם, אומרים את כל הקינות, ומי שלא יכול לשבת הולך באמצע.

לאן אתם ממהרים?

אחת הדרכים להתרכז באבלות היא באמירת הקינות, אותם חיברו גדולי ישראל מר' אלעזר הקליר, דרך ר' יהודה הלוי ועד בעלי התוספות.

הקינות בנויות בעברית מופלאה ומציגות בצורה ספרותית יוצאת מן הכלל את האסונות, הרציחות והזוועות שעבר עמנו מחורבן בית המקדש הראשון והשני דרך הפוגרומים בקהילות היהודיות ברחבי העולם ועד מסעי הצלב. יש קהילות המוסיפות גם קינות על השואה.

אלו שמדלגים על הקינות, בעצם מונעים מעצמם את האפשרות להרהר בחורבן. הישיבה בבית הכנסת במשך כמה שעות, בציבור, תוך אמירת הקינות והאזנה לכל מילה היא דווקא מה שיחבר את היהודי הפשוט אל האסונות שפקדו אותנו. זו המשמעות של האבלות בתשעה באב, החיבור לאסונות הלאומיים שעדיין צריכים תיקון.

לפי ההלכה בתשעה באב אסור לעשות מלאכה, כדי שאדם יהיה מרוכז כולו באבלות ולא יסיח את דעתו. אלו המדלגים על הקינות עושים את זה בשביל מה? כדי להגיע מהר הביתה ושם לא לעשות כלום עד הערב?

ראוי לבטל את הנוהג הזה ולהנהיג במקומו את המנהג המקורי של אמירת כל הקינות בציבור בבית הכנסת.