פרשת בחוקתי היא האחרונה בספר השלישי של התורה, ספר ויקרא. הפרשה מהווה מעין סיום לציוויים הרבים ולאזהרות השונות המופיעים החל מאמצע ספר שמות ולאורך כל ספר ויקרא.

פרשת בחוקתי פותחת בהתנייה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." והגמול אכן ראוי: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ וכו' " כשהקו המנחה את הגמול על קיום המצוות הוא ישיבה בארץ, שגשוג כללי ושקט ביטחוני.

אולי באווירת הימים האלה, כדי להזכיר שכשהתורה מבטיחה שלום, זה לא עומד בסתירה למלחמות: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." וישר לאחר מכן: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב."

השלום יבוא מתוך הנצחון על האויבים. המאבק עם עמים זרים, ועם תרבויות זרות יתרחש כל הזמן, הנצחון ומיגור האויב הם שיביאו את השקט והשלווה, ולא כל מיני מקסמי שווא.

בהמשך הפרשה, ממשיכה התורה להזהיר, מה יקרה אם לא נשמור את המצוות: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם."

יש כאן מעין תמונת ראי של המצב הקודם, אם בקיום המצוות הובטחו שקט בטחוני ושגשוג כלכלי, הרי שבאי קיום המצוות, יגיע ההפך, כשלצערנו רשימת הקללות, ארוכה הרבה יותר מרשימת הברכות.

אין גן עדן ואין גיהנם

כשאנו קוראים את רשימת הקללות, אנחנו רואים כי יש בה הדרגתיות, מתחילים ברמה נמוכה של אסונות, ואחרי שגם סימנים אלו לא גורמים לעם ישראל לחזור בתשובה, הקב"ה מגביר את הרמה. השלב האחרון של הקללות הוא: "וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם."

מבחינת התורה, הגלות, היא העונש הקשה ביותר, שרק באמצעותו עם ישראל יבין כי הוא מתנהג שלא כשורה.

מעניין, כי בכל רשימת הברכות והקללות, אין זכר לגמול שאחרי החיים, אין בה לא גן עדן ולא גיהנם. הדבר איננו מקרי, התורה מדברת על החיים שבתוך העולם הזה, ואילו שתי הבטחות אלו שייכות לעולם אחר.

מאז תחילת התורה, המגמה שלה בסיפור קורות אבותינו דרך יציאת מצרים וכלה במצוות היא השראת השכינה בתוך עם ישראל, כמו שמובא בסוף הברכות: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". האידיאל של התורה, הוא השראת השכינה בתוך עם ישראל, בחייו החומריים. לשם כך בונים משכן ומקריבים בו קרבנות, לשם כך מצווים את היהודי בכל המצוות.

יש השראת שכינה

השראת השכינה, לא נעשית בעולם הבא, או אחרי מאה ועשרים, היא צריכה להעשות כבר כאן, בחיים הרגילים שהופכים לחיי קודש. הקודש מופיע על ידי שלושה אלמנטים, עם קדוש – עם ישראל, בארץ קדושה – ארץ ישראל על ידי הדרך הנכונה להגיע אל הקודש – התורה.

כשהיהודי שומע בקול ה' ומקיים את הדרכותיו, הוא זוכה להגיע לקדושה בארץ ישראל, בהשראת השכינה במקדש. הקודש משפיע עליו ברכה, שמתבטאת גם היא בצורה חומרית: שפע כלכלי, בריאות, עליונות בטחונית.

ואילו כשהוא מתרחק מהדרך הנכונה, השפע מסתלק, מחלות פוגעות בו, היבול לא צומח, באה בצורת. אם הוא לא מבין את הניתוק של שלושת האלמנטים, תבוא הגלות ותזכיר לו, שבתור יהודי מקומו בארץ ישראל יחד עם התורה, ובלעדיה אין לו מה לחפש כאן.

פרשת בחוקתי, מסכמת את כל מה שראינו בספרים הקודמים, כשספר בראשית, דיבר על מאבק אבותינו על ארץ ישראל, בספר שמות נולד עם ישראל, ובספר ויקרא, מופיעות רוב מצוות התורה. על ידי החיבור בין שלושת היסודות האלו, יביא להשראת שכינה.

הגמול על קיום המצוות, הוא לאו דווקא ליחידים, אלא לאומה בכללה. השראת השכינה בעם ישראל, היא הסיבה שבשבילה כדאי לקיים את המצוות.