הקשר בין ההתנתקות להקמת בתי הדין / דעה

יש לנו נטיה בריאה להשאיר מאחורינו ויכוחים ומחלוקות, ולהעדיף במקומם שיח שמבטא דיאלוג. אבל לעיתים קרובות שימת לב לסיבובי הגה מעט מהירים מקדימה, מתגלה כמשמעותית עבור היושבים מאחור.

יש הטוענים שהקמת בתי הדין האלטרנטיביים לגיור לא מהווה איום משמעותי על עולם ההלכה, אבל גם הם לא יכולים להתכחש למגמה חדשה שמאפיינת את הציבור הדתי לאומי בשנים האחרונות, לפחות בחלקו. מתנועה של השפעה מכיוון בית המדרש, ישיבת מרכז הרב של אז, על עיצוב מציאות בחברה הישראלית כמו ההתיישבות ביש"ע, לתנועה הפוכה של השפעת ההכרעה החילונית כמו בעניין חוק השבות המתיר להעלות בני משפחה לא יהודים, לעבר עולם ההלכה. ללא חוק זה, יתכן שלא היה יוצא המרצע משני שקים, "הליברלי" ו"השמרני" בענין הגיור. לכן חשוב לעמוד על היפוך המגמה הזו, כדי לנסות לחתור לאיזון ביחס שבין שתי המגמות ההפוכות האלה, המזוהות יותר מאחרות עם הציבור הדתי לאומי.

דומה שהמכנה המשותף הרחב בין האופן שבו נוהל המאבק בהתנתקות ובין המאבק לגיור קטינים המתנהל כיום הוא ניהול דיאלוג של העולם הדתי מול העולם החילוני ביחס להנחלת ערכים דתיים. למרות ההבדל המהותי בין השניים, בשניהם יש ניסיון של העולם הדתי לעדן ולרכך את ההתמודדות של הציבור החילוני או הלא יהודי עם ערך דתי כמו גיור או יישוב א"י. הדברים האלה נאמרים לאור העובדה שהתפלגות בתי הדין האלטרנטיביים מהרבנות הראשית התרחשה על רקע דאגה לקטינים, שאינם חייבים כלל במצוות, גם אם היו יהודים. זהו חידוש עקרוני, מאחר וגיור, בדומה לקבלת אזרחות, מאז ומעולם היה תלוי בבחירתו של אדם בוגר.

לצד זה, בעבר הלא רחוק הסלוגן של המאבק בהתנתקות היה לקוח משיר אהבה אישי: "יש לנו אהבה והיא תנצח". למרות שזוהי סיסמא בלבד, היא ביטאה את הרצון של הציבור הדתי לאומי לגרום לציבור הישראלי בכללו לקבל ואף להפנים ערך דתי של יישוב א"י. אך אם יש לנו יש "אהבה" משלנו מדוע שהיא תנצח את "האהבה" של הרוב? האהבה של הרוב מצאה ביטוי בשיר השלום המקורי "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". רק במבט לאחור התברר ש"הדיאלוג" בין שני הצדדים הסתיים בצורה טראגית עבור הצד שמלכתחילה ניסה לנהל אותו מול העולם החילוני."האהבה" לשלום, לביטחון ולראיית הפלשתינאי כ"אחר" למרות בחירתו בשלטון טרור, באופן כללי נשמרת כקונצנזוס בעולם החילוני-מסורתי גם כיום.

"הניצחון" המשמעותי של התיישבות ביש"ע הוא כמובן עצם המשך קיומה המשגשג של רוב ההתיישבות למרות עידן הקפאת הבניה, וכמובן ניצחון הבית הרוחני על הבית הפיזי, כאשר המאבק בהתנתקות לא גבה אלימות. אבל לאור פריצת הגיור האלטרנטיבי החוצה עולה מאליה השאלה כיצד ניתן מעתה לעצב כלפי פנים וכלפי חוץ את הבית היהודי המשותף?

בפרספקטיבה של עומק ולא רק של מרחק מדפוס ההתנהגות של החברה הישראלית בעניין ההתיישבות, חשוב לזכור שההמון שצפה מהצד בבולדוזרים משטיחים את הקרקע כדי לבנות עליה ישובים בזמנו, הוא אותו ההמון שכעבור שנים צפה מהצד בבולדוזרים מחריבים חלק מאותם ישובים. אם כך, בדיעבד כמובן, כדי לגרום לרוב היהודי להפנים לעומק ערך דתי כלשהו, כדאי להציג אותו בצורה שבה הוא מעוגן היטב במערכת ערכים שלמה, ולא כערך יחיד שהוא פרי בחירה של ציבור כלשהו, מסור ככל שיהיה.

האחריות שלנו היא על הדיאלוג האנושי. הדיאלוג האלוקי, "האהבה" איננה שלנו במקור, היא של מי שירד קרוב אי פעם לנבראים בצלמו, ומסר להם בהר סיני "מכתבי אהבה" בצורה של צווים דווקא. בברכות ק"ש אנו מצהירים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת- תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת". אהבה קשורה לחוקיות ברורה, ביהדות לפחות. את שאר היכולות האנושיות להאמין במה שנרצה, למרוד בהורים, לאהוב בכל דרך, לכבוש, לרכוש ולחמוד אנחנו לומדים בטבעיות לבד. ה"לא" וה"לא" של עשרת הדיברות זועק דווקא את ה"כן" ו"כן" של כל הרצונות האנושיים הבסיסיים כל כך שלנו. דווקא הורה שאוהב את ילדו, יעשה הכל כדי ללמד אותו להגן על עצמו מעצמו. כך גם הבורא ביחסו אלינו.

אולי הבשלנו כיום ליצירת מיזם מסוג 10/613, שינגיש את "מכתבי האהבה" האלה לציבור הרחב. זאת בהשראה מהאופן שבו נאמרו בעבר, מערכת של עשר דיברות, עשרה צווים מייצגים לצד כלל תרי"ג מצוות התורה (ולא בנפרד מהם), כמערכת אורגנית ברורה, נגישה ומדורגת של מוסר לעם כולו, הניתנת בהמשך לפרשנות אישית רחבה, מרתקת ומסעירה.

אין כאן כוונה להתעלם מהפער הגדול מאוד הקיים בין תפישה חילונית או מסורתית של קבלת מצוות ובין התפישה הדתית שלה, אלא הכוונה היא לעבור למישור חדש של ידיעה והכרה- לא הטפה- של תפישת עולם מוסרית שמקורה עליון, בבסיס הדברים, כדי למנוע בכך היווצרות של פער עצום כל כך כמו שחווינו בהתנתקות, בין שתי תפישות עולם לגבי מצוות ציבוריות. כאמור, מאז ההתנתקות שאיחדה אותנו, הפער חלחל לתוך הציבור שלנו.

ביחס לגיור חז"ל קבעו באופן די מפתיע, שישראל גלו בין האומות בין היתר כדי שיתווספו עליהם גרים. הקביעה הזו היא יסוד להנחה שהקמת מדינת ישראל היא למעשה הקטליזאטור הגדול ביותר לשיבה ליהדות בגלוי, ודאי אחרי נפילת הקומוניזם. יוצא שהפצה עממית של ידע בעניני מצוות בגישה רלוונטית לדורנו ולא רק שיח בעניני יהדות, מרתק ככל שיהיה, היא זו שתתרום הן ליהודים שנמצאים בארץ בסכנת התבוללות בשל זהות יהודית מעורפלת, כמו ישראליות שקשרו קשר עם בני מיעוטים או עם עובדים זרים, והן לכל מי שמתלבט אם בכלל להתגייר. למעשה המגמה הכללית צריכה להיות העברת האחריות ביחס לערכים דתיים ליחיד תוך סיוע לו בידע ובתמיכה, וכמובן תוך גישה אנושית מכילה, המסוגלת לבקר את עצמה לפי הצורך. תיווך אידיאולוגי מכוון של ערכים, שמביא עם הזמן לשינוי פניו של עולם ההלכה הדתי, הוא לא חבל ההצלה היחיד כנראה.

גם בהווה קיים חוסר מהותי ברשת מוסרית עמידה שתהווה בסיס לדיאלוג בין החלקים השונים בעם. המרכזי בהם הוא הויכוח על שמירת שבת, בעיקר ביחס למקומות בילוי. בעשרת הדיברות נאמר על השבת: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, ובתך, עבדך, ואמתך… וגרך אשר בשעריך". בעצם אתה וה"אחר" שלך, אומרת התורה, עומדים בשוה מול הציווי. קולות התומכים בפתיחת מקומות בילוי בשבת מתוך התחשבות בעולם החילוני, מאפשרים בעצם שה"אחר", השומר בכניסה, הטבח שיצית את האש תחת הווק במסעדה ואשת הניקיון במוזיאון, יחללו את השבת עבור מי שיש בידו אפשרות לא רק לא לעבוד בשבת, אלא גם לשלם עבור בילויים כאלה. לכן דרושה כאן קריאה מאוזנת וצמודה לקול ספר המוסר הקדום הזה, וההתחלה היא בקריאה של עשרת ראשי הפרקים של הספר, עשרת הדיברות, תוך הקשבה לאתגרי השעה, ואמון ביכולת קריאה כזו של הקורא החילוני של היום, ללא קשר לבחירתו.

אנו נמצאים בסופה של שנת שמיטה הנחשבת לכאורה למצוה בעלת הקשר הרחוק ביותר למתן תורה, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני". אבל חז"ל מצאו קשר הדוק בין השנים, ואפשר שהקשר הזה רלוונטי עוד יותר במציאות שלנו כיום. השמיטה היא המצווה הארצית ביותר, המדגישה את הקשר החבוי בין העפר לרוח. אבל דווקא במצוה כזו טמונה קריאה להעפיל מהקרקע יחד שוב למעלה, להר סיני, ולחדש כוחות רוחניים עבור שש השנים הבאות. אם נעשה כל מה שביכולתנו לגאול את עצמנו בעצמנו לעבר מחוזות מחודשים, רוחניים, חברתיים, ופיזיים, אין סיבה שלא נהיה ראויים להבטחת חז"ל שבמוצאי שביעית, כל שביעית, בן דוד בא. 'אל תגידו יום יבוא- הביאו את היום'.