הספר שלך, "מה אתה יודע על געגוע", נוגע בשכול, אבל גם ובעיקר באהבה. איך נולד הרעיון? מה הניע אותך דווקא לכתוב ספר כזה, בזמן כזה?

כשפרצה המלחמה, משהו בתוכי – באופן אינסטינקטיבי – חיפש את המקום של החיים. זה מובן לי רק בדיעבד. אז לא יכולתי לנסח את זה לעצמי.
התחלתי לספר לילדים שלי סיפורי גבורה. סיפורים מעוררי השראה, כדי לחבר אותם למה שמתרחש.
וכשהצלחתי למצוא את המילים לספר להם, ראיתי את האור שנדלק להם בעיניים. זה לא היה רק סיפור – זה חיבר אותם, זה ריכז אותם. פתאום הם לא היו מבולבלים וכאוטיים, אלא מצאו בתוכם משהו שמחזק אותם. ראיתי שהם מתחברים לאיזשהו "Superpower" פנימי, כשראו אנשים רגילים עושים מעשים לא רגילים.

במקביל, נתקלתי בתמונה של ענת מאיר עומדת בוכה מעל קברו של דוד.
אני מסתכלת עליה ונזכרת בעצמי, בגיל 21, באוניברסיטת בר אילן, כותבת עבודה סמינריונית במדעי המדינה ותקשורת. היה לנו שם נושא פתוח, ואני בחרתי לחקור איך דיסני משפיע על תפיסת האהבה שלנו. דיסני מוכר לנו אהבה כמשהו נוצץ, הוליוודי – נסיכה, נסיך, ריקוד, מלכות, תלבושות. אבל החיים… הם ריקוד במקצב משתנה. ולא תמיד פוטוגני כמו בדיסני. לפעמים אתה מנסה לנהל את הממלכה ואף אחד לא שומע לך – לא אשתך, לא הילדים שלך. ודווקא שם נמצאת האהבה.

אז פתאום, כשאני רואה את ענת על הקבר, אני אומרת לעצמי – אף אחד עכשיו לא רואה דיסני.
האלמנות, הן בפריים טיים. הן גיבורות התרבות כרגע, בעל כורחן. אז אם כבר – אני רוצה לשמוע מהן על אהבה. ולסיפור שלהן אני אאמין.

מה אתה יודע על געגוע (קרדיט: הוצאת קורן)

איך בחרת את הסיפורים שנכנסו לספר?

עשיתי בחירה מודעת – בחרתי סיפורי אהבה טובים. גם אם הייתה שם בגידה, או פוסט טראומה – זו עדיין הייתה אהבה.
אמנם יש גם אהבות שבכלל לא הצליחו, שהיו קשות מאוד, או שהיו לקראת פרידה – ובכוונה לא לקחתי את הסיפורים האלה. רציתי להביא אהבות שגרמו לי להגיד: "הלוואי עליי". לא כי הכול מושלם – אלא כי יש בהן אמת ומוכנות לעבודה.

וגם, גיליתי משהו מדהים תוך כדי העבודה: כמו ששעוני מטוטלת מסתנכרנים כשהם על אותו קיר – כך גם אני והמרואיינות הסתנכרנו. נהיינו יחידה אחת. הייתי לגמרי איתן. לרוב ידעתי מתי לא לשאול שאלה מסוימת, מתי לשתוק ומתי לשאול את השאלה שפותחת שער חדש.

והסיפור הכי שנגע בך? שהיה בו רגע שאת לא שוכחת?

היו כמה, אבל אחד ממש חזק: ריאיינתי אישה (בספר היא נקראת יהלי ביטון), אינטליגנטית, זוגית מאוד. שאלתי אותה: את מאמינה שתהיה לך עוד פעם אהבה כמו שהייתה לך?

והיא אמרה לי: אני לא בטוחה שאפשר לזכות באותו דבר פעמיים.

אבל אחרי שסיימנו לראיין, שלחתי לה את הטקסט המלא – והיא שלחה לי הודעה: "אני חושבת שאני מאמינה שוב באהבה."

זה היה כל כך חזק. לא כי אני עשיתי משהו. רק שיקפתי לה את הסיפור שלה.

הדסה בן ארי ונאהדף, אחת המרואיינות בספר (באדיבות המצולמת)

השם של הספר, "מה אתה יודע על געגוע", לקוח מהפרק האחרון. אבל את נשאלת: למה שם כל כך… גברי?

כן. הצוות שלי אמר לי שזה שם שפונה לגבר – כאילו "מה אתה יודע על…", והשאלה היא לגבר. ואני עניתי להם:
"נשמות, לא צריך לשרת כאן אג'נדה. ואל תהיו לי מיזוגניות. אמנם המרואיינות הן נשים, אבל זה בסדר להכניס את הפניה לגבר. 'געגוע' זו מילה שאומרת הכול – לגעת בעבר ולגעת בעתיד."

וזה בדיוק הסיפור – געגוע הוא לא רק עצב. הוא תנועה. הוא גם תקווה.

אחרי כתיבת הספר – מה את יודעת על געגוע?

אני יודעת שאהבה אמיתית לא נוצצת כמו בדיסני. היא קורית במטבח, עם קלמנטינות מהמכולת, עם סלט קבוע, עם מילים פשוטות. היא קורית כשמישהו אומר "אני בוחר בחיים".

ואני יודעת שגעגוע זו לא קלישאה. זו שפה.

אני מרגישה שכולנו, היום, חיים בשפת געגוע. חלק מאיתנו בעבר, חלק בעתיד, ואנחנו צריכים להפסיק להתאמץ להיות רק ברגע ההווה – אלא ללמוד לחיות גם בתנועה הזו, בין עבר לעתיד.

הזוהר אומר שגעגוע הוא להרגיש בצד אחד של הלב שאני שמח ובצד השני שאני עצוב. גם מלא חיים וגם בוכה. זה בדיוק געגוע.

ובישראל – זה המצב. אנשים נלחמים על הבתים שלהם. גם מי שחזר מהמלחמה, חזר שונה. אז כן – געגוע זה גם לאיש שלא חזר, אבל גם לאיש שחזר – ולאישה שמחכה לו בבית, שהיא כבר לא אותה אישה.

מה את מקווה שהקוראים ירגישו אחרי שיסיימו לקרוא את הספר?

שירצו לחבק את מי שיש להם בבית.
ושיגידו לעצמם: אולי גם הסיפור שלי שווה כתיבה. אולי גם אני חי סיפור אהבה, אפילו אם הוא לא התפרסם בחדשות.