ישיבת הר המור הפיצה לאחרונה חוברת ובה התייחסות של הרב טאו לגירוש מגוש קטיף.

הרב טאו מסביר לנוער חלוצה שהמאבק נגד גוש קטיף נועד לשבור את רוחנו, רוח שמלמדת כיצד אפשר לכונן קהילה על אדני התורה והצדק, ולשבור את רוחה. לכן, אומר הרב טאו, אנחנו נראה להם שאנחנו יכולים להשתקם ושלא ישברו את רוחנו.

החוברת הזאת כתובה מתוך גישה מאד מאד גלותית. הלא זה מה שאמר כל רב לכל קהילה שהפריץ גרש אותה ממקום למקום: הגוי מנסה לשבור את רוחנו, כי הוא מקנא בכל מה שאנחנו מייצגים. אבל אנחנו נראה לו שזה לא יעזור לו. מיד נבנה שטייטל חדש, ונמשיך בחיי התורה והחסד. ונראה לגוי הרשע שאפשר לכונן קהילה על דרך התורה. ובא לציון גואל (לא עכשיו חלילה, אלא בימות המשיח).

החוברת מבוססת על גישה שלפיה תפקידנו לבנות את עצמנו (כדי לשמש אח"כ סמל ומופת למדינה, בסדר, אבל בינתים לבנות את עצמנו), ולא לתת לאחרים להרוס אותנו.

החוברת מתעלמת התעלמות מוחלטת מגאולת הארץ, ומקדושת הארץ. כאילו לא חתכו כאן בשר מבשרה הקדוש של ארץ הקודש והשליכו לכלבים.

המלחמה בגוש קטיף היתה על קדושת הארץ. על קדושתו של חבל ארץ חשוב, ועל השאלה למה קמה מדינת ישראל. האם מדינת ישראל היא מדינת קודש, מדינת עם הקודש בארץ הקודש, ותפקידה לגאול את ארץ הקודש. או שמדינת ישראל אינה אלא מקום נוח לחיות בו (ולדתיים אפשר להוסיף את הכיפה: מקום נוח לבנות חיי קהילה ישרים ע"פ התורה).

החוברת של הרב טאו נכנעה לגישה החילונית. אין בה קדושת ארץ ישראל. החוברת מתעלמת מהפשע הנורא שנעשה ע"י רשעים. וחוזרת לגישה הגלותית שאת הקהילה לא ישברו, נקים מיד שטייטל חדש עם תורה וחסד ויושר. והכל מצוין. אין לנו שום זיקה לאדמה שחיינו עליה. את הקהילה אפשר לבנות גם במקום אחר, או באויר.

מכאן נובעת גם הגישה שלפיה אין לנו שום תפקיד להיאבק לשנות את רוע הגזירה, להציל את הארץ, לגאול את הארץ, לשנות את המדינה. לא. התפקיד היחיד שלנו הוא לשמור על עצמנו ועל הרוח שלנו. לא להשבר, לשבת ולחכות עד יעבוד זעם. עד שיבוא המשיח ויגאלנו.

אם המגמה היא לחזק את נוער חלוצה – ניחא. אבל אם הוא באמת מתכוון לזה – ישתקע הדבר ולא יאמר.