בספרו "עין איה" (ברכות פ"ט אות סג) כתב הראי"ה: "כשם שהאדם צריך להגביר כוח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מידותיו, דעותיו הפרטיות וכיו"ב" בדברים אלו יש פניה לשני הצדדים, גם אל המושפע וגם אל המשפיע, על המושפע להתאמץ שלא להתבטל לגמרי לדברי המשפיע אלא להפעיל ביקורת עצמית. כמו כן גם על המשפיע שלא ינצל את כוחו לאכוף את דעתו על מי שבא לקבל ממנו הדרכה – כלפי מי הדברים אמורים?

חדשים לבקרים צצות במרחבי ארצנו ישיבות חדשות, ויש מהן שמבקשות ליחד את ישיבתם בקו מיוחד או בדרך מיוחדת – עד כאן הכל כשורה. קנאת סופרים תרבה חכמה, אך יש מהן שיחד עם זאת הם חוטאים בשני דברים: האחד, כלפי חוץ שהן מבטלות ולפעמים אף פוסלות את הדרכים האחרות. השני, כלפי פנים שהן מבקשות להכתיב לתלמידיהן אך ורק את הקו המיוחד שלהן, שלא תמיד הוא מתאים לאופיו ותכונותיו של התלמיד. והן עושות זאת מפני שהן חושבות שהאמת הצרופה היא אך אצלן. לכאורה השיטה הזו יש לה תמוכין בדברי הרמב"ם שכתב באגרתו לאחינו יושבי ארץ תימן: "…ודע כי כמו שינצל הסומא בהישענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים שיורהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו – כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העינים האמיתיות . . . ואחרי הנביאים – החכמים החוקרים ורודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזו מהן אמת ואיזו מהן שווא". מדברי הרמב"ם משמע שהישענות האדם על אחרים לכאורה היא מומלצת, אבל נשים לב שהרמב"ם מדבר על "ההמון" שהוא נבער מדעת, למי שהוא דומה ל"חולה" או "סומא". שבשבילו ההישענות על האחר היא הפתרון הטוב ביותר, אבל כמובן הדבר הוא בדיעבד מחוסר ברירה. ברם לכתחילה ודאי רצוי שהאדם לא יהיה חולה או סומא נבער מדעת, אלא ידע בכוחותיו שלו לנווט את עצמו.

על מדוכה זו עמד רבנו הראי"ה ובספרו "עין איה" על דברי הגמרא (ברכות נה ב): "שמי שנעשה חולה, אל לו ביום הראשון למחלתו לפרסם את מחלתו, ורק ביום השני אם לא נרפא יפרסם את הדבר כדי שיבקשו עליו רחמים". ואת דברי הגמרא הזו מסביר הראי"ה: שלכתחילה צריך האדם לנסות לטפל בעצמו ולפתור בכוחות עצמו את בעיותיו ולא מיד להזדקק לעזרתם של אחרים, ורק לאחר שניסה ולא הצליח בכוחות עצמו רק אז יוכל לפנות לעזרת אחרים. וההדרכה הזו היא בין בעניינים גשמיים ובין בעניינים רוחניים, דברים דומים כתב הראי"ה (שם פ"ט אות סג) "כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מידותיו, דעותיו הפרטיות וכיו"ב"

.בענין זה היה הראי"ה נאה דורש ונאה מקיים כמו שסיפר בנו הצעיר של הרב חרל"פ. הרב יוסף דוד, ששאל את אביו הרב חרל"פ מדוע הוא נוסע מירושלים עד יפו אל הרב קוק? מה יש ברב מיפו שאין ברבני ירושלים? – ענה לו אביו: "ראשית יש אנשים שנשמותיהם שייכות זו לזו עוד לפני ביאתן לעולם. – בנוסף, הרב מיפו לא משעבד אותי לסגנון מסוים, כשאני מציג לפניו את לבטיי ובעיותיי הרוחניים, הוא נותן לי לראות איפה שאני נמצא מצד עצמי" מדבריו של הרב חרל"פ אנו לומדים שתי הנהגות של הראי"ה: האחת שהמשפיע על אחרים לא יכפה את דעתו על הזולת, וכמו כן שלא ינסה להפוך או לשנות את טבע זולתו. והנהגה זו תואמת שכתב: "כי האדם לא ימצא את אושרו אשר הוא מבקש אלא רק אם יפעל על פי תכונתו הטבעית" (עין איה, שבת, יט ב) ודבריו אלו של הראי"ה נאמרו על דברי אביי (שם) שאמר: "שמי שנותן בגד לכובס, ייתן לו את הבגד במידה וייקח אותו ממנו במידה, שאם ימתח או יכווץ את הבגד יפסיד אותו" ולפי הסברו של הראי"ה הכובס הוא מי שבא להשפיע על האדם לנקות ולזכך את המגרעות שבמידותיו, והבגד במשל הוא המידות והתכונות של האדם. ואומר אביי שמי שבא לטהר את כוחות נפשו יתבונן תחילה על תכונתו הטבעית עד היכן היא מגיעה מעצם טבעה, וימדוד עד כמה פעלה עליה ההדרכה המוסרית של כבישת המידות וצירופן, שאם ישנה את מידותיו הטבעיים הפסידם, מפני שהשחית בזה את הכוחות הנפשיים שלו שהם מעצם טבעו. ומוסיף שם הראי"ה כי בורא עולם שם בטבעו של כל אחד ואחד מבני האדם את חלקו בחיים, על כן עליו להשכיל ולהטיב על פי הכוחות שחננו הבורא יתב' בהם כמאמר הכתוב: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" – ומסיים הראי"ה: ומי זה ישלח יד לשנות סדרי היצירה.

לפי דברי הראי"ה עבודתו של האדם היא להיות מצד אחד קשוב לכל מה שמתרחש סביבו ולהיות בבחינת חכם הלומד מכל אדם, ויחד עם זאת להקשיב לאמת הפנימית של תכונתו הטבעית ולא לבטל אותה. כמו כן על הרב המשפיע לא לנצל את כוחו ולהכתיב לתלמידיו את ההתנהלות שלהם אלא לאפשר להם מרחב בחירה התואמת את תכונתם הטבעית.