לצערנו, המלחמה באיראן הסתיימה באקורד סיום צורם, עם הטעם המר מאוד על לכתם של אזרחים וחיילים, שמדגישים לנו עד כמה אנו עוד זקוקים לניצחונות נוספים. אבל, מוכרחים לזכור שאפילו האובדן הגדול שחווינו במהלך המלחמה ובסיומה, הוא כאין וכאפס לעומת מה שיכול היה להיות.

עברנו מלחמת שנים עשר ימים. שנים עשר ימים שבהם הפכנו את העולם למקום טוב יותר. אבל הפלא היותר גדול בעיניי – שכל חיילינו, שפעלו קילומטרים רבים מהמדינה, ב"ה שבו לשלום! אף לא אחד מהם נפגע. האם הספקנו בכלל להתבונן בזה? האם מספיק לומר 'מזמור לתודה' / הלל / ברכת הטוב והמיטיב / 'נשמת כל חי' ולחזור לשגרת חיינו כאילו כלום? כאילו לא היינו כרגע חלק מאחד המהלכים ההיסטוריים הגדולים בדורנו?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

תקיפת אתרי הגרעין האיראני (דוצ)

היינו כחולמים?

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון – מזמור שבכל שבת אנו שרים לפני ברכת המזון. מזמור שסיפר לי עליו ידידי הרב יהודה גלעד הי"ו, שהוא נוהג לאומרו בכל יום בסוף תפילת שחרית, כדי להזכיר לעצמו את הפלא הגדול של הגאולה האחרונה. והנה, המזמור מתנגן בי ואני תוהה: "היינו כחולמים?" לא היינו, אנחנו. אבל חולם אמור להיות מי ששואף להגיע למקום או לדבר מסוים. האם מישהו מאיתנו (לפחות מהאזרחים הפשוטים), יכול היה לחלום שטייסי ישראל יטוסו בשמי איראן בחופשיות, ויטילו פצצות על מוקדי רשעה ידועים בצורה המדויקת ביותר, בלי שיאונה למי מהם רע? חלום כזה, לפחות אצלי, לא היה קיים. הוא לא היה סביר והגיוני בשום קנה מידה.

אולי כך ניתן להסביר מדוע אין בעל הנס מכיר בניסו. אם הוא אפילו לא חלם להצליח להגיע למציאות שמזדמנת לו – היא ניסית עבורו. אך ברגע שהיא הופכת למציאות עבורנו, פתאום היא נראית לנו סבירה ואפשרית, ואנו שוכחים שאפילו לחלום להגיע לכך לא יכולנו, בלי ה"סייעתא דשמיא", בלי א-לוהים שהיה בעזרנו. אין ספק שכשראש ממשלת ישראל חותם את דבריו בבקשה הזו, אנו הופכים לראויים לניסים גלויים, מעל ומעבר לכל מה שיכולנו לדמיין.

"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה"

בכל שנה, בתפילות הימים הנוראים, בתוספת של "ובכן תן פחדך", אנו מתפללים שכל הרשעה כולה כעשן תכלה. במשך שנים שאלתי את עצמי על מהות ומשמעות הדימוי הזה. בעבר, חשבתי שאולי הוא מבטא את השובלים, את העשן, שהרשעה משאירה בעולם, עד שהיא נעלמת לגמרי. כעשן תכלה. אולם, לפני כשנה ורבע, במהלך סדנת כתיבה עם אליעז כהן, מצאתי את עצמי כותבת זעקות מלב שבור לקב"ה. וכך (בין השאר) כתבתי שם: "פקח עיניך וראה כי הייתי זוללה: מה עשו הרשעים לעמך? וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כעשן שהיתמר שם לפני יותר משבעים שנה במשרפות, ועתה בממ"דים בבארי ובנחל עוז, למה למה ריבונו של עולם נתת לזה שוב לקרות?".

חשבתי אז שעליתי על הנקודה. הרשעה עצמה מתבטאת בעשן, שהרשעים משתמשים בו לשריפת עם ה'. על כך זעקתי – מדוע כדי לכלות את הרשעה הקב"ה מתיר גם את דמם של ישראל? תשובה כמובן שאין, את מידת הדין אפילו משה רבינו ע"ה לא רצה להבין, ואנו בוודאי שלא נדע ולא נבין את משמעותה.

אולם, בשבועיים של המלחמה הסתבר לי שיש תפילות שלא מבינים את משמעותן עד שזוכים לראותן בעיניים. בשבועיים האלו זכינו לראות את הרשעה, פשוטו כמשמעו, כלה בעשן. אכן, יש נוסח כזה בסידורים שונים. התמונות של טהרן, פורדו, ואתרים נוספים באיראן, עם ענני ענק של עשן עולים מעליהם ומכלים עוד ועוד מרכיבי רשע צרוף – באש ובעשן. אש ותמרות עשן – גם בגאולה האחרונה. אחרי תום האירועים, אפשר להודות שרכבת ההרים הרגשית שאנו חווים, אכן משאירה מקום לשני הנוסחים, עם שתי ההבנות השונות. מי יודע מה עוד יתחדש לנו עד שנגיע להתפלל את התפילה הזו בראש השנה? בינתיים ענני העשן שלנו דואגים לכלות עוד ועוד מוקדי רשעה בעזה, והלוואי שיצליחו בכך בלי קורבנות נוספים.

אחישנה עובר הילוך?

בשבוע הראשון של מבצע עם כלביא, מצאתי את עצמי שואלת, האם רק אני מרגישה שה"אחישנה" של הגאולה האחרונה עבר הילוך בגדול. כמובן שלא הייתי היחידה שחשה כך, אך לפליאתי רבים בישראל לא היו שותפים להרגשה הזו. האבדות שחווינו, בנפש וברכוש, גם בעזה וגם בפגיעות הטילים, מטשטשות את המבט, ומקשות על אמירת ההודיה. בדיונים הרבים בקבוצות הרבנים על אמירת ההלל השלם כעת, באו לידי ביטוי גם התחושות החמצמצות הללו. אולם, דווקא אני, מרגישה שאין שום סתירה בין קפיצה בגאולת ישראל, לסבל שאנו עוברים במקביל אליה. ישבתי עם כולם בממ"ד, אך בעוד כולם רק סבלו מחוסר שינה, רעב, חוסר אוויר וכו', אצלי גם הכאב הכרוני שאני סובלת ממנו, התגבר כמובן מהישיבה הממושכת, ועדיין, כשהרופאה שלי שאלה אותי היום איך עברו עלי השבועיים האלה, וציפתה לתיאור של סבל, תיארתי לה את האופוריה שלי, ואת הטרדה הנוכחית מכך שאולי שכחנו מהר מדי, ולא הודינו והערכנו מספיק את הניסים שהקב"ה זיכה אותנו בהם.

במהלך השנים של הסבל למדתי – ציר האושר וציר הסבל הם צירים מקבילים שלאו דווקא נפגשים. הם חיים בכפיפה אחת עם כל מציאות החיים של עולם לא שלם אלא משתלם. קל ליפול לצער, לסבל, לכאב. הם מציקים ומושכים אותנו חזק למטה. אך אם חפצי חיים אנו, ואין ספק שחפצי חיים אנו – עלינו "לעשות את עצמנו שמחים", לכוון את המבט כל הזמן לטובה הגדולה שה' משפיע עלינו, לניסים שהוא מנסה אותנו בהם לראות אם נדע להודות, ונוכל להתקדם, או חלילה נכפור בטובה, נכוון את המבט רק לצער ולאבל, ונחמיץ את גודל השעה.

בין אם אמרנו הלל שלם, בין אם הסתפקנו במזמורי תהלים, או ב'נשמת כל חי' – כל עוד אנו מכוונים מבט לנס, מסייעים ומצטערים לכל מי שחווים אובדן, אך זוכרים שאפילו האובדנים האחרונים מורים לנו על צער גדול בהרבה שיכול היה לקרות לנו, וממילא – אף הם מושכים אותנו למעלה, להודיה גדולה ועצומה לקב"ה על התקופה ההיסטורית שאנו חלק ממנה. מי יודע, אם נדע להודות באמת, אולי יום אחד ציר הסבל יכלה גם הוא בעשן, וזו תהיה הגאולה השלמה? האמת, שכשישבו אצלי חברות, אחת מהן אם שכולה, וגם לשנייה לא חסר – פתאום הבנו שבעולם לא שלם, הלבבות של כל אחד מאיתנו שבורים במידה זו או אחרת. אבל – כשנזכה לדעת לתת מקום ללב השבור של זולתנו, לכבד אותו ולא לנסות "לתקן" אותו, אלא לסייע לכל אחד רק במקום שהוא זקוק לו – כשיתחברו ויתאחדו כל הלבבות, נגיע לעולם שלם, ואף זו אולי תהיה חלק מהגאולה השלמה. אמן, במהרה בימינו, לפרט ולכלל.

=======

הרבנית ד"ר חני פרנק, היא ראש בית המדרש מתן שומרון, יועצת הלכה מלוות פוריות, מדריכה ותומכת בנשים באתגרים של חייהן. חברה בארגון רבני ורבניות בית הלל, וחוקרת תחום איש-אישה במכון עולמות.