קראתי בעיון את מאמרו של הרב דני לביא – "חמלה על עזה? – עיוות מוסרי בשם היהדות", בו יצא כנגד מאמרי שפורסם בסרוגים תחת הכותרת "אבדן החמלה על תושבי עזה הוא ההפך מאמונה באלוהים". הצטערתי לראות שהרב לביא לא די שלא ירד לסוף דעתי, אלא אף עיוות את דבריי בצורה קשה.

במאמרי קראתי לחמלה לנוכח האסון ההומניטרי האפוקליפטי המתנהל בעזה, בשטח הנמצא בשליטת מדינת ישראל. באסון זה נהרגו אלפים רבים של ילדים ופעוטות שלא חטאו ולא פשעו ולא בחרו להיוולד בעזה. חמלה על ילדים אלה היא תביעה לא רק אנושית ומוסרית מן המדרגה הראשונה, אלא היא גם מהותה והתגלמותה של האמונה היהודית וכפי שנימקתי ארוכות במאמרי הנ"ל.

הרב לביא כותב: "הניסיון הנלוז של הכותב לומר שצופה מהצד לא היה מבחין בשום הבדל בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית נורא ומזעזע".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: דובר צה"ל)

דא עקא, שאני במאמרי כתבתי כך: "הצופה האובייקטיבי הזה היה קובע שאינו יכול לקבוע מי "הטובים" ומי "הרעים", אלא בהיבט אחד ויחיד: צד אחד נלחם ללא שום מעצורים, מלחמה אכזרית חסרת שמץ של חמלה, ואילו האחר – מגלה רגישות אנושית יוצאת דופן, ואף מסכן את אנשיו כדי לא לפגוע בילדים, בקשישים ובבלתי מעורבים אחרים – כפי שנוהגים חיילי צה"ל. נמצינו למדים, שההבדל הערכי והמהותי היחיד האפשרי בינינו לבין הפלשתינים במאבק על ארץ ישראל, המתנהל מתחילת הופעת הציונות ושיבת ציון, הוא בקיומה של אנושיות. בקיומה של חמלה. היא גולת הכותרת, היא הדבר המהותי. היא הסיפור כולו".

האם מקרה הוא שהרב לביא לא טרח לצטט את דבריי אלה עד תומם ומתוך כך עיוות אותם לחלוטין והפך אותם על פניהם? הרי בדברי אלה אני אומר בבירור שאותו צופה מן הצד כן מבחין בהבדל מהותי וערכי עמוק ותהומי בין הצד הישראלי והצד הפלשתיני וזהו ההבדל המוסרי. אך את זאת הרב לביא לא טרח לצטט, וצר לי על כך.

הרב לביא מאריך במאמרו, בשם האלוף יוסי קופרווסר, האלוף מוטי אלמוז ואחרים – להוכיח שאין בלתי מעורבים בעזה ומתוך כך כתב עליי הרב לביא: "אך מה בנוגע לאותם עזתים המתנגדים למשטר? כל שקר כולל בתוכו קצת אמת, ההטעיה שבו היא ההתייחסות אליו ככל האמת".

אלא שכל דברים אלה של הרב לביא לחינם נאמרו ומתוך חוסר קריאה ובוודאי מתוך הבנה מוחלט של מאמרי. הרי אני במפורש כתבתי: "עיקר טענתם של המגיבים הייתה שאין "בלתי מעורבים" במלחמה בעזה. הקשישים היו מחבלים בצעירותם והתינוקות סופם לגדול ולהפוך לאנשי חמאס פעילים. כל העזתים, למגדול ועד קטן, צוהלים לסיבלם של החטופים".

ועל טענה זו לא חלקתי כלל ובשום מקום – לא במאמרי הנ"ל ולא במאמר הראשון שלי בנושא שפורסם אף הוא ב"סרוגים". ההיפך הוא הנכון. הרי הארכתי להסביר עד כמה אותם תינוקות וילדים עזתיים הם חסרי בחירה חופשית של ממש וסביר מאוד שסופם לצמוח ולהיות חלק מחברת הרשע והפשע של חמאס.

אלא שאני ראיתי בכל זה טרגדיה אנושית ולא רוע מוחלט ולכן ראיתי מקום לחמלה על ילדי עזה, כמו חמלתו של אברהם שהיתה על רשעי סדום ולא על החפים מפשע שבקרבה. זוהי בדיוק חמלתו של אלוהים על ישמעאל הגווע בצמא שעליו נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם".

ואומר רש"י במקום בשם הגמרא במסכת ר"ה ט"ז ע"ב: "באשר הוא שם – לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבש"ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר והוא משיבם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא) אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו". דברים נחרצים אלה של רש"י בשם הגמרא במסכת ר"ה – אומרים את כל מה שבאתי לטעון במאמרי.

וממשיך הרב לביא בביקורתו עליי ואומר: "בנוסף, הוא הביא ראיה מתפילתו של אברהם להצלת סדום שעלינו לחמול על עזה כשם שאברהם רצה בהצלת אנשי סדום שהיו הנאצים של העולם העתיק. אבל ראיה זו תמוהה ביותר, בגלל שיש סוף לסיפור – סדום הושמדה כליל על ידי הקב"ה".

שוב שכח הרב לביא לציין את התייחסותי הברורה לכך שבסופו של דבר הושמדה סדום, משלא נמצאו בה אפילו עשרה צדיקים, כשכתבתי בבירור בהמשך המאמר: "חשוב לי לומר, שאכן יתכן שלא היה מנוס מניהול המלחמה האופרטיבי בעזה כפי שנוהל, בין אם להגנת מדינת ישראל ויישובי העוטף, ובין אם לצרכי הרתעה, הצופים פני העתיד. גם בסדום הסתבר בסוף שלא היה מנוס מכיליונה, משאבד ולו שמץ של תקווה לתיקונה".

דהיינו, טענתי אינה כנגד מלחמת חורמה כנגד כל אויב מר. ברור לחלוטין ש"כל הבא להורגך השכם להורגו". זהו דבר ההיגיון הבריא והשכל הישר. לכן אם אבד הסיכוי לתיקונה של סדום מאחר ולא נמצאו בה אפילו עשרה צדיקים שיכלו להיות "אופוזיציה פעילה", כדברי הרב לביא – אכן לא היה מנוס מהשמדתה.

אלא שכל זה אינו נוגע כלל לדרישה המהותית והיחידה לה קראתי במאמרי: אני קראתי לחמלה, לצער עמוק על סיבלם ומותם של אלפי תינוקות ופעוטות שאיתרע מזלם להיוולד לאותה חברה של רשע ופשע ולאותה טרגדיה אנושית.

רק אז – לנוכח ותחת הרושם של אותה חמלה – לבא ולבחון את עזה כמו את סדום בעינו של השיקול המעשי והאופרטיבי שעליו כתבתי כאמור במפורש: ש"יתכן שלא היה מנוס מניהול המלחמה האופרטיבי בעזה כפי שנוהל, בין אם להגנת מדינת ישראל ויישובי העוטף, ובין אם לצרכי הרתעה, הצופים פני העתיד".

אלא שהמציאות המרה היא הפוכה: הרוב המכריע ואולי אף המוחלט של הציבור הדתי והחרדי (שאני חלק בלתי נפרד ממנו) אינו חומל על אותם תינוקות רעבים וחולים, המתים באלפיהם הרבים בעזה. יתכן שייאמרו בפיהם משפטים אשר מהם משתמע צער, אך אם נהיה כנים עם עצמנו – אין זה צער אמיתי. איני מכיר אף לא אדם דתי או חרדי אחד מקרב הציבור הדתי, ציבור אשר בו אני שרוי, שהדיר מעיניו ולו רגע אחד של שינה לנוכח הסבל והאבדן האפוקליפטי המתנהל בעזה. למעשה, הרוב המכריע של ציבור זה, אף שמח וכמיה לאבדנם המוחלט של כל העזתים, מנער ועד זקן טף ונשים, ורואה בכל אלה שעת רצון ושומע בהם את פעמי הגאולה.

אברהם לעומת זאת, חמל על אנשי סדום ונלחם למענם – בגלל אהבתו לאלוהים ורצונו בהצדקת בריאתו. וכדברי הנצי"ב אשר ציטטתי, שבהקדמתו לפירושו "העמק דבר" מסביר מדוע האבות נקראו "ישרים": "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום…".

אלא שאנו, הציבור הדתי והחרדי, אינם הולכים בדרכם של האבות, בדרכו של אברהם אבינו. אנו בוחרים לראות ב"תמחה את זכר עמלק" – את המגדלור המוסרי והפסוק המכונן שלנו במקום בפסוק – "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו":

לפרעה ולעם המצרי הייתה תכנית "פתרון סופי" של העם היהודי: את היילודים היהודיים ישליכו ליאור ואת הבנות ישאו המצרים וכך תוך דור או שניים ייעלם העם היהודי והתרבות העברית כולה. בכך הם תכננו ואף הוציאו לפועל – שואה אכזרית, שנמשכה לא שש שנים אלא 210 שנים. אכן המצרים הוכו ואף הוטבעו בים משכלו כל הקיצין וכל הניסיונות של משה ואהרון להשיבם מדרכם הרעה. ועדיין, ואחרי כל זאת – נאסר עלינו לשנא אפילו מצרי אחד. זוהי מצווה – לאו דאורייתא הנכלל במניין המצוות לפי כל השיטות.

ונשאלת השאלה; מדוע? היעלה על הדעת שלא נוכל לשנוא אף לא גרמני נאצי אחד, רק בגלל שיהודים חיו בגרמניה במשך מאות בשנים ויצרו בה תרבות מופלאה? איך אפשר להבין זאת?

התשובה: עם ישראל אינו עם של שנאה ואינו עם של תיעוב – לכל אדם באשר הוא. הופעתו של הרע האנושי רק מלמדת אותנו עד כמה רוע שכזה אפשרי גם בנו, ובכל אדם, אם איתרע מזלו ונולד לתוך תרבות רשע ופשע, כמו התרבות המצרית בעת העתיקה, והנאצית והחמאסית בתקופתנו אנו.

מסקנתינו כיהודים אינה שנאה לרוע כי הרוע הפוטנציאלי קיים גם בנו. מסקנתינו היא מסקנתו של אברהם אבינו – שמתוך אהבה לאלוהים והרצון להצדקת בריאתו – אהב כל אדם וחמל על כל אדם ולא נואש מאף אדם ומאף חברה אנושית.

ומסיים הרב לביא את מאמר הביקורת שלו עליי וכותב: "דין עזה כדין סדום וגרמניה הנאצית, פירוק תרבותה המושחתת יוביל לעולם טוב יותר".

האמנם בנות הברית במלחמת העולם השנייה הציבו להם כמטרה את השמדתם של כל הגרמנים? האם תמכו בחיסולו של כל הוורמכט או למצער הריגתם של כל אנשי הגסטאפו וה- SS – עד האחרון שבהם? האם בכלל פעלו למיגורה ולהכחדתה של התרבות הגרמנית – כדבריו של הרב לביא?

התשובה היא : לא. לא באלף רבתי. בנות הברית הפיקו לקחים ממה שקרה בעקבות הבסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כשהסכמי וורסאי מוטטו ופוררו את החברה הגרמנית וסופם שהביאו לעלייתו של היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, והסוף ידוע.

לכן: בנות הברית דווקא הראו חמלה רבה למצוקתו הכלכלית והקיומית של העם הגרמני שהובס, וסייעו לשיקומה של גרמניה במסגרת "תוכנית מרשל". אף לא נעשה שום ניסיון למחיקת התרבות הגרמנית על יצירתה ההגותית והאמנותית, על אף שהיא זו שקדמה לשואה ואולי הובילה אליה. התרבות הגרמנית שלפני השואה נותרה גם זו שאחרי השואה ובכל זאת העובדה היא שהחברה הגרמנית היום היא אולי מהחברות הנאורות והליברליות ביותר באירופה כשהיא מצמיחה מקרבה את מיטב חוקרי השואה ומנחילי מורשתה.

שמא החמלה שנהגו כלפי גרמניה היא זו שגרמה לתיקונה של אותה חברה, לעומת האטימות שנהגו בה לאחר מלחמת העולם הראשונה?

אסיים בפניה לרב דני לביא: אשמח מאוד לבוא לישיבתך, ישיבת אלון מורה, לדו שיח פתוח של שנינו בנושא יחד עם תלמידי הישיבה. אני נכון וקשוב לשמוע כל ביקורת ולנסות להתמודד עימה. הנושא מהותי ומרכזי בעת הזאת וקשור לקידוש השם או חלילה לחילולו. לכן חשוב שהדברים יישמעו ויידונו. עליי לציין בגילוי נאות שעד עתה לא נענו לבקשתי זו בשום ישיבת הסדר ובשום מכינה או ישיבה גבוהה, וגם זה אולי אומר משהו על הרצון לשמוע ועל הרצון לדעת, וצר לי על כך עד מאוד.

=======

ד"ר שמואל רוכברגר הוא רופא פנימאי וגסטרואנטרולוג, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן.