"חשבתי על הילדים הקטנים שלה בבית אבל לא דיברתי עליהם. לא רציתי להעציב אותה עוד יותר, או את עצמי", "שני הבנים שלו נראו כמו הבנים שלי. הם היו באותו גיל. ואז זה פשוט היכה בי! היה רק דבר אחד שיכולתי לעשות וזה לצאת מהחדר שוב. פשוט לא יכולתי להמשיך. הדמעות זלגו לי על הלחיים", "לא רציתי להגיד או לעשות משהו שעשוי לגרום לתגובה קשה מצד הילד".

ציטוטים אלו נאספו במסגרת מחקר שהתקיים בקרב צוותים רפואיים אשר מטפלים בהורים המאובחנים במחלת הסרטן. מהמחקר עולה כי הצוותים המקצועיים מרגישים לעיתים קרובות חוסר מיומנות, חשש, חוסר ניסיון, רגשנות יתר או נשארים מרוחקים ולא מסוגלים לתת עצה להורה חולה, ותחושות אלו קיימות גם בקרב המשפחות עצמן בהן אחד מההורים חולה.

לאור זאת ריכזתי מספר המלצות להורים כיצד אפשר לתמוך בילדים הגדלים במשפחה עם הורה חולה במחלת הסרטן.

באיזה מידע כדאי לשתף את הילדים?

כל המחקרים מדגישים כי ילדים מעריכים תקשורת ברורה, כנה ומבוססת על עובדות. לילדים יש יכולת להרגיש שקורה משהו לא טוב. במידה ואתם כהורים לא תדברו איתם על המצב, הם עשויים לחשוב על הגרוע מכל.

הילדים יראו בכך סימן שקורה משהו גדול ומפחיד מכדי לדבר עליו ובהמשך ככל הנראה גם לא ישאלו אתכם על המצב. הם עשויים לחפש מידע באינטרנט, לדבר עם חברים במקום לדבר איתכם, או לתת למחשבות הכי גרועים שלהם להשתולל. הדבר עשוי להשאיר אותם מבולבלים, מפוחדים, מבודדים ועם תחושה שהם לא חשובים.

לכן, חשוב שאתם ההורים תדברו עם ילדכם ותשקפו להם את המצב. תדברו באוטנטיות ובכנות על מחלת הסרטן ואף להשתמש במילה במפורש ולא בביטויים כמו "גוש". אם המחלה היא סופנית, חשוב לדבר עם הילדים גם על מוות.

במידה ואין לכם תשובות לחלק מהשאלות שלהם, זה בסדר לענות שאינכם יודעים ולפנות אל הצוות הרפואי לקבל מידע. אם אתם מתמודדים עם מחלה סופנית, חשוב להסביר לילדים את ההבדל בין מחלת הסרטן לבין מחלות אחרות כדי להפיג את הפחד שאפשר למות ממחלות כמו שיעול או הצטננות.

מתי לספר לילדים?

אף פעם אין זמן טוב לשתף את הילדים אבל עדיף לספר להם מוקדם ככל שניתן. תזכרו שיש להם יכולת להרגיש אם משהו לא בסדר. ככל שתקדימו לשתף כך זה יעניק לכם יותר זמן כמשפחה לעבד ולתכנן את ההתנהלות בזמן הקרוב והרחוק.

ככל שתשתפו מידע ברור יותר על סוג הסרטן והאבחנה, כך תהיה לכם ההורים שליטה רבה יותר על מה שהילדים יודעים או נחשפים אליו, ובנוסף, תאפשרו להם להרגיש בטוחים ומוגנים יותר. כהורים אפשר לעזור לילדים לעבור את התהליך ולכן ספקו להם מידע בשוטף ואל תסתפקו בשיחה חד פעמית.

איך לספר לילדים?

מומלץ לקיים את השיחה בבית בהשתתפות ההורים כדי להישאר מסונכרנים, לדעת מה נאמר ולספק תמיכה מתמשכת. יש לאפשר מרחב וזמן לשיחה, לכן, רצוי להימנע מלקיים את השיחה ממש לפני יציאה לבית הספר או יציאה אחרת מהבית וכן לא לפני השינה.

קחו בחשבון שייתכנו תגובות שונות ורבות, אך כולן נורמליות. בנוסף, התגובות עשויות להשתנות עם הזמן, לפעמים באופן בלתי צפוי. עודדו את הילדים לדבר ולשאול שאלות. הם עשויים לבקש מידע נוסף ויזדקקו לשיחות חוזרות ושאלות נוספות.

איך להתמודד עם רגשות כעס או עצבות?

מחקרים מראים כי ילדים רוצים להיות מעורבים, גם אם מדובר בחדשות רעות. הם רוצים את ההזדמנות לדבר, לטפל, לשתף ולעזור. הם עשויים להיות עצובים וזה טבעי. הראו חמלה אל עצמכם ואל ילדיכם, אין צורך להסתיר או להרגיש אשמה על רגשות העצב שלכם. זה לגמרי טבעי שההורים יהיו עצובים כשהם מדברים מחלת הסרטן עם ילדיהם.

למעשה, שיתוף הרגשות שלכם הוא בריא ומלמד אוריינות רגשית. היו ברורים שהמחלה לא באשמתם, שזה קרה וזה לא תלוי בהם. הדגישו זאת במיוחד עם ילדים צעירים אשר יכולים להרגיש אחראים או אשמים, או לחשוב שהם עשו משהו שגרם למחלה של ההורה.

איך לתמוך ברווחה הרגשית של הילדים, לקבל תמיכה ולהתמודד עם המצב?

הכינו ביחד רשימה של מלווים: ילדים רבים מסתירים את רגשותיהם מהמשפחות מתוך מחשבה ורצון להגן על ההורים והמשפחה מפני מצוקה נוספת. במטרה לעודד אותם לשאול ולשתף, מומלץ להכין ביחד איתם רשימה של אנשים וארגונים אליהם הם יכולים לפנות.

הרשימה יכולה לכלול בני ובנות משפחה מורחבת, חברים קרובים, תמיכה קהילתית ודתית, מורים ומורות משמעותיים לילדים, רופאים, ארגונים ועמותות.

שתפו את בית הספר: חשוב לשתף את הצוות החינוכי בבית הספר בו הילדים לומדים ולקבוע איש קשר מהצוות שישמש עבור הילדים עוגן, אליו או אליה יוכלו לגשת במידה ומרגישים צורך לקבל תמיכה. באחריות של אותו הגורם לבדוק מדי פעם עם הילדים מה שלומם, כמובן רק בהסכמה שלהם.

בנוסף, שמרו על קשר עם המורים והמורות של הילדים ובדקו על בסיס קבוע כיצד הם מתמודדים עם הלימודים והסביבה החברתית, כדי לוודא שהכל מתנהל כשורה.

שקלו תמיכה מקצועית לילדים: אם אתם מודאגים לגבי התגובה של הילדים, למשל אתם מזהים התכנסות פנימית, שינויים מתמשכים במצב הרוח, שמים לב לשינויים בשינה או בתיאבון, שקלו לקבל עבורם טיפול מקצועי.

שמרו על שגרה ככל האפשר: כולל פעילויות לאחר שעות הלימודים, זמני ארוחות ושעות שינה. סביר להניח שיהיו חברים ובני משפחה רבים אשר יציעו עזרה ואתם יכולים לבקש עזרה מעשית כמו אוכל ביתי, עזרה בטיפול בילדים וכדומה, שתסייע לשמור על השגרה של הילדים ולהוריד מכם עומס.

(צילום: שאטרסטוק)

אפשרו לילדים לקחת אחריות: מחקרים מראים כי ילדים לעיתים קרובות מחפשים להיות מועילים ועשויים להעריך יותר אחריות. יהיו רגישים שכן עבור חלק מהילדים האחריות מספקת מטרה, 'הייתי כמו ההורה השני… האמא השנייה… דואגת לכולם ומוודאת שהבית מתנהל כמו שצריך', אך עבור אחרים היא יכולה לייצר עומס רגשי נוסף.

הציעו רעיונות להרגעה: למשל כתיבת יומן, ספרים אהובים לקריאה, צנצנת הכרת תודה, קופסה עם פריטים מרגיעים, רעיונות לעזרה בבית.

הפגישו אותם עם ילדים במתמודדים עם מצב דומה: ילדים מרגישים פחות לבד אם יש להם אחרים שהם יכולים להזדהות איתם ולהבין אותם. הצטרפו למפגשים של ילדים שמתמודדים עם מצב דומה, מפגשים אלו יכולים לספק לילדים רשת תמיכה מועילה.

אפשרו להם להיות ילדים: עודדו אותם להשתתף באירועים חברתיים, בפעילויות של כיף והנאה, אפשרו להם לשמוח. גם אם זה לזמן קצר, חשוב לעודד אותם ליהנות.

==

ד"ר נעמי קולמן היא פסיכולוגית קלינית מוסמכת לטיפול בילדים ובצעירים עד גיל 25. כיום היא עובדת במרכז הערכה גשר לאוטיזם והפרעות קשב וריכוז. היא בעלת מרפאות בלונדון והרטפורדשייר, ומייסדת שותפה של עמותת 'המעגל של ג'רמי'.