חג הסיגד הוכרז כחג רשמי במדינת ישראל ב- 2008. חג שמזכיר את בריתנו עם הקב"ה ומבטא את געגוענו לגאולה ולירושלים בתפארתה. הוא נחגג בכ"ט בחשוון, 50 ימים אחרי יום כיפור. חג הסיגד מוזכר כבר בתנ"ך, מה שאומר בעצם שהמסורת האתיופית מחדשת לנו חג שכמעט אבד. עד כאן הקדמה נוסח ויקיפדיה.

ועכשיו קצת נשמה. אתמול זכיתי, בפעם הראשונה בחיי, לציין את החג. בבירה התקיימה חגיגת הסיגד בפעם החמישית ע"י בית אבי חי בשיתוף עם "הלל", כשהפעם האירוע מוקדש כולו למוסיקה האתיופית השונה והמרתקת.

אקדים ואומר שאני משוחדת. משהו בעדינות ובצניעות האלו של בני העדה האתיופית גורם לי לצבוע כל דבר ועניין שקשור למנהגים ולהנהגות שלה בורוד. למרות זאת אסתכן ואעיד כי באירוע אתמול היה משהו מיוחד באמת. אוסף של מילים, צלילים ומראות שלא דומים לשום דבר שאני מכירה.

קסים במהלך תפילה (ארכיון פלאש90)

נתחיל ב"קֶסים", אלו הם ראשי הקהילה המשמשים גם כרבנים. את התפילות הם מנהלים במעין דו שיח-קנוני עם ציבור המתפללים. כשהם מחזיקים בידם את ה"צֵ'רָה" (מבריח זבובים עשוי שיער זנב סוס) וחובשים כיסוי ראש לבן, שרו לנו שלושה פיוטים בשפת ה"גֶעְז" – שפת התפילות.

את תפילת האמונה בא-ל אחד, "בהטיטו קדוּ‏שׂ קדוּ‏שׂ ("אתה לבדך קדוש קדוש") שרו הקֶסים עם תלמידיהם. כשניתן ההסבר המקדים שדיבר על השוואה לקריאת שמע- "…ה' אחד", חשבתי על זה שכולנו בעצם אחד ועד כמה שזה מורגש ברגעים כאלו…

אלו רגעים אלו, תשאלו? רגעים כמו זה שבו הצטרף אל הקֶסים הסקסופוניסט אבטה בריהון, שהתפרסם עוד באדיס אבבה. כשהוא מואר באלומת אור עגולה וג'אזית, פתח בהקדמה איטית לניגון פרק כק"ב מתהילים- "עומדות היו רגלינו בשערייך". גם כשהצטרפו אליו חברי הלהקה (גיטרה, אורגן, פרקשן ותופים) לווליום גבוה יותר, עדיין המילה "ירושלים" חתכה בבשר החי. שיר נוסף שביצע, ביחד עם נדב הבר, שותפו ותלמידו לניגון אתיופי, היה קצבי יותר (ושכוייך לפרקשניסט).

חג תפילה וגעגועים לירושלים (ארכיון פלאש90)

כשנדב הבר נשאר לבד על הבמה, מצטרף אליו ג'רמי קול חבש. ג'רמי הוא איש חינוך שפועל בין היתר לשיפור מעמדם של הקֶסים במדינת ישראל. "מוסיקה זה אחד הדברים החזקים שאנשים מביאים איתם – המקום של המוסיקה האתיופית בישראל הוא המקום של האתיופים בישראל", הם אומרים וג'רמי נשאר להדגים לנו עוד מטעמים:

אז איך נשמעת מוסיקת ראפ באמהרית? – מתגלגלת כמו בכל שפה, והיפ הופ? מקפיצה בדיוק כמו בעברית. מה שכן, לא בכל יום יוצא לך לשמוע את המילה ירושלים בכזו תכיפות  ואת תיאור המסע הרגלי אליה בכאלו מקצבים… בין המילים המתחלפות מאמהרית לעברית וחזרה, היה טמון מסר חברתי נוקב, בדמות המנגינה "עבודה שחורה" של אהוד בנאי (איתו מבוצע השיר במקור).

ואם כבר בבנאי עסקינן, בשלב הזה עלה לבמה אחד הראשונים שיכול להיחשב כאתיופי למהדרין בצניעותו ועדינותו – מאיר בנאי. ביחד עם קול-חבש הוא מבצע גרסה פאנקית ל"שירו של שפשף" (או: "מה אני – אני רק בנאדם". מלים:יאיר ניצני, לחן: מאיר בנאי), ובנפרד ממנו את השיר "שער הרחמים" האלמותי, כשהקהל מתענג על כל מילה ואקורד.

בין קודש לחול אמרנו? – בשלב הזה, כמובטח, התחיל החלק המרקד של הערב: הקֶסים המכובדים יוצאים מין האולם ועולה לבמה זמרת, מלווה בנגנים ורקדנים. אז נכון שאת החול לא נשארנו לאשר, אבל קודש – בטוח היה שם…

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.