אמש סערו הרוחות סביב "הדלפה" חדשה: השר בצלאל סמוטריץ' סירב לצפות בסרטון חדש מחטיפת התצפיתניות מבסיס נחל עוז, שהוקרן בהנחייתו של שר הביטחון גלנט, ולשרים שכן צפו אמר סמוטריץ': "אתם בכח לא רוצים לישון טוב בלילה"?. כמובן שפרסום הדברים חולל סערה וגרר ביקורת רבה מכיוונים שונים.

לא אתייחס כאן לעצם הטענות, אלא לעניין אחר לגמרי ש"תפס" אותי: יכולת הבחירה שלנו בהקשר לקבלת מידע. ככל שעוברות השנים, הבחירה שלנו הולכת ומצטמצמת. החל מראשית המהפכה התעשייתית והמצאת רכבת הקיטור שיצרה ערוץ תקשורת מהיר, דרך המצאת האינטרנט ועד התפתחות הבינה המלאכותית כיום – ככל שהזמן עובר אנו קולטים המון מידע בקלות רבה, מידע שבעבר היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי להשיגו, ורואים יותר דברים – גם כאלו שאנו לא מעוניינים בהם.

אלמנט הבחירה החופשית נעשה מצומצם דווקא בדור של שפע; דווקא בעולם שנדמה שהאפשרויות העומדות לרשות כל אחד ואחת כמעט שאינן מוגבלות – ובוודאי בפער עצום ממה שהיה בעבר.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: סרוגים)

"ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד", זוהי סיסמה ידועה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אך ילד בגיל 9, ועוד הרבה לפני כן – משוטט במרחבי הרשתות החברתיות ונחשף – שלא ברצונו – לשלל דברים שלא בטוח כלל שהיה בוחר בהם בדיעבד. והאמת היא שגם עלינו – המבוגרים – זה עובד. גם אנחנו כבר כמעט ולא יכולים לבחור לאיזה מידע להיחשף. שכן או שהוא מגיע אלינו באופן אוטומטי, כלומר "קופץ" לנו במרחבי הרשת, או שיש את התחושה של "כולם ראו את זה ורק אני לא" – מה שעלול לגרום לנו "להדביק את הפערים" ולהשלים את פרט המידע, גם במקרה שאנו יודעים מראש שיהיה לנו קשה לעכל אותו.

בפרשת השבוע, פרשת תזריע, אנו נפגשים עם המצורע. כידוע, נגע הצרעת מגיע למצורע בעיקר על עוון לשון הרע, וכך כותב הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת טז, י): "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם – אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו…משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע".

בספרו ה"חפץ חיים", כותב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הלכות רבות על ענייני לשון הרע ורכילות. אחד הדברים המודגשים בספר ויכול להיות בגדר "חידוש גדול" למה שמקובל בעולם, הוא שעוון לשון הרע הוא לא רק על האומר, אלא גם על המקבל. הגישה הרווחת בעולם ביחס לדברים מזיקים, הוא להאשים את מי שיצר את הנזק. למשל, אם הופץ סרטון שלילי ולא חוקי ברשת – יעמידו לדין את מי שהפיץ את הסרטון. אך האם מאשימים מי שצפה בסרטונים אלו? לא. אבל בניגוד לכך, בעוון לשון הרע אנו רואים את הגישה ההפוכה לכך: מי ששומע את הלשון הרע הוא מבחינה מסויימת שווה ערך למספר, ואף יותר מכך ("והמקבלו יתר מן האומרו" (הלכות דעות ז, ג). אין כל כך הבדל בניהם, שניהם שותפים למעשה רע.

הגישה היהודית המעבירה את האחריות גם על הצד הצופה, הצד השומע, מי שאמנם לא יצר את הנזק, אך "צורך" אותו – מובילה אותנו לשים לב יותר למה שאנו נתקלים בו. לא "לעוט" על כל סרטון, על כל הודעה ופיסת מידע שמפיצים, אלא להציב מסננת איתנה, שתסייע לנו לבחור מה להכניס אלינו למוח וללב, בדיוק כמו שמתקינים דלת בכניסה לבית ולא משאירים אותו פרוץ. וחשוב לי להדגיש שוב: אינני מדבר על הסרטון הספציפי הזה שסביבו פרצה הסערה ועל השאלה מי צריך לראות אותו ומי לא, אלא על עצם יכולת הבחירה שלנו כיום בנושא זה של סרטונים ומידע המופץ בעיקר ברחבי הרשת.

בשירו "לבחור נכון" מציף הזמר אמיר דדון שאלה משמעותית: "מתי אלמד לבחור נכון?".אבל, אולי בעולם שלנו כיום, עולה שאלה מקדימה, עוד לפני השאלה האם בחרנו נכון: "מתי אלמד לבחור"?

=======

הרב עותניאל מנצור מנהל חטיבת-הביניים בישיבת "נווה הרצוג" ביישוב ניר גלים ודוקטורנט לתנ"ך באונ' בן-גוריון