ביום שני הועברה בכנסת צמצום עילת הסבירות. ביום רביעי בלילה, ערב יום חורבן בית מקדשנו נפתחו מסעדות בתל אביב, וזאת בניגוד לנהוג ולמוסכם מאז קום המדינה.

חודשיים מיום זה יחול היום הקדוש, יום הכיפורים, יום מחילה וסליחה לכל, יום בו חוט השני הופך ללבן וכלל ישראל מטהר במקווה ישראל-ה'. בדמיוני המבועת ראיתי את אותם מסעדות פתוחות גם בליל קדוש זה ומלאות בסועדים. וכי למה נפתחו מסעדות אלו ועל מה באו אחנו בני ישראל לפקוד שולחנותיהם. לא הרעב או החוסר, כי אם הייאוש והניכור הובילו למסיבת מריעים זו.

במחנות ובציבורים הקיימים בחברה הישראלית, הדבק המחבר בן הפרט והכלל, בין היחיד והלאום  עשוי מאיכויות ומחומרים שונים ומגוונים. אך דבק זה הוא התשתית של הקיום המשותף. יש הדבקים באומה מתוך תורתם, יש מתוך עברם ויש מתוך ערכים וחיבורים אחרים.

המהפכה המשטרית, הבוז וההתנשאות על ציבורים שלמים ממיסה דבק זה והופכת את חברי ציבורים אלו למנותקים מהעם והחזון. ההתרסה בליל החרבן מעיד כאלף מונים על הצורך התשוקה להיות חלק מהכלל, ועל התסכול והזעם מהדחיקה והאיון של ערכים הטמונים בליבם של מיליוני ישראלים בזיקתם לעם ולארץ.

ההייטקיסט שיכול להרוויח עשרת מונים, הרופא שיכול לנהל רפואה ומחקר ברמה לעין ערוך גבוהה ובתנאים משופרים, החוקר שיכול לקבל תקן וקביעות במוסדות מכובדים בניכר נשארים כאן בגלל החיבור הערכי שלהם למדינה היהודית -דמוקרטית בה הם גדלו. צעדי הממשלה ורטוריקת ההתנשאות והבוז הופכם את קיומם כאן לחסר ערך, לנטל ולחשש מהשפלה מתמשכת.

רוב קוראי אתר זה מחוברים לאומה ולארץ מכוח זיקה היסטרית ואמונה דתית ובזכות על הארץ ובשייכותה אלינו. האם באמת קשה להכיר כי רבים אחרים דבקים בארצם ואוהבים אותה מכוח זיקות אחרות: חברה צודקת פתוחה, מכילה ומאפשרת קיום רב-גוני? האם הכרה בזיקות אלו מחלישה את הסיפור הראשון ומאיימת עליו, או שמא ההתנערות הבוז, וההתנשאות על הסיפור השני מעידה על חולשה, סגירות חוסר בטחון ופחד מרוח מצויה העשייה להעיף את הסכך מסוכה רעועה.

האחריות המוטלת על כתפי המנהיגות הנה לכבד ולהעמיק את הדבק המשותף, ולא למוסס אותו. לחתור לחלום משותף, רחב, ערכי ובר קיימא על פני חלומות ספציפיים ומגזריים, מפעימים ככול שיהיו.

אם נמשיך לשמר ולדבוק בחלום האישי או המגזרי נשאר לבד, והחזון ייהפך לחלום באספמיה. כי איננו יכולים לשרוד יחד ללא אנשי ההייטק, הרופאים, המדענים הטייסים. איננו יכולים להתקיים באופן ריאלי ואיננו יכולים להצדיק קיום של הכלל באופן רוחני ומחובר כיחידה לאומית עם שאיפות והווה משותף.

חודשיים הנם הרף עין אך גם מרחב מאפשר: האם חלום הבלהות של תל אביב חוגגת להכעיס בליל היום הקדוש תתממש או שמא נדע לכבד את הדבק הערכי של מגוון הציבור הישראלי כדי לכונן מחדש חלום וחזון משותף, גדול, מאחה ומכיל?