אח לא קם על אחיו ביום אחד. אדם לא פוגע בשכנו בגלל נאום של פוליטיקאי. יריבים אידיאולוגיים לא מחליפים מילים ברובים אחרי ויכוח סוער. צריך עוד משהו, והמשהו הזה הולך ומצטבר. בחודשים האחרונים ביטויי הניכור בשיח הציבורי הפומבי הלכו והעצימו. ההכרה שהאחר איננו אח, הולכת ומחלחלת. ואם הוא לא אח, אז כשהוא חושב אחרת לא צריך להתחשב בו, כשכואב לו, זה לא מעניין זה רק מרעיש באוזן. רעש שצריך לכבות.

בתחילת המחאה עוד היה פה ביחד

בראשית המחאה הדגישו מארגניה את הביחד והשותפות שנבנו במרוצת השנים. בהפגנה שנערכה בתחילת פברואר יצא ראש עיריית תל אביב נגד "תגובות נגד קיצוניות שמסכנות את היחד שבנינו כולנו בעמל רב". הוא אמר ש"זו ההזדמנות להגיע להסכמות רחבות". על אף העצרות ההמוניות, על אף ההתמדה העיקשת של מאות אלפים לצאת מידי מוצאי שבת מהבית החם לחורף הקר, רבים מתומכי הרפורמה לא השכילו להבין את עוצמת הכאב והשבר.

תומכי הרפורמה ראו לנגד עיניהם ציבור קטן של אשכנזים, חילונים זקנים נרגנים, ותו לא. איומים על שלמות המדינה? מלחמת אחים? ממש לא, כפי שאמר הרב חגי לונדין בשיעור לקראת פורים: 'בסופו של דבר זה עם אחד שכל אחד או קרוב או שכן של השני. מה מלחמת אזרחים?' בשלב זה שלט במרחב הציבור שיח האחים – כרזות 'כולנו אחים', עצומות מכל צד שהסבירו את חשיבות האחווה והביחד.

גם מי שכונו 'סרבנים' לא סירבו, אלא תיארו את הקושי שלהם להמשיך ולשרת. יוצאי יהל"ם כתבו: 'הרפורמה אם תעבור, תקשה עלינו להמשיך ולבצע את תפקידנו במילואים'. יוצאי 669 כתבו ברוח דומה: 'אנו… מתריעים כי לא נוכל עוד לשרת את מדינתנו אם מהלכי החקיקה יעברו במלואם ללא הידברות והסכמה'.

את שיח האחים החליפו החורבן, הניכור והמשטמה

החקיקה לא נעצרה, בשל הוויכוח האם עוצרים ומדברים או מדברים ועוצרים. ויכוח שפילג אומה שלמה, וכמעט שהביא לפיטורי שר הביטחון. ערב ההצבעה על קריאה שניה ושלישית החקיקה נעצרה בגלל מחאה עממית רחבה מאד והשבתת המשק על ידי ההסתדרות. שיח האחים עדיין נותר באוויר ואף אומץ בידי נתניהו שכתב ערב 'הפגנת המיליון': "אני קורא לכל המפגינים בירושלים, מימין ומשמאל, לנהוג באחריות ולא לפעול באלימות. אנשים אחים אנחנו."

ואכן ברוח זו יצאנו לחג הפסח, השיחות בבית הנשיא החלו, והיתה תקווה שאולי גם לאחר יום העצמאות תשקוט הארץ. כמו בסרט אימה שבו הפחד הולך וגדל כמעט מבלי להרגיש, החלו להישמע זמירות אחרות. השיחות בבית הנשיא פוצצו בעווית היבריס של האופוזיציה, לאחר שהצליחה למנות נציגה לוועדה לבחירת שופטים! בצד השני הואצה החקיקה ויהי מה. בנקודה זו האווירה הציבורית החלה להשתנות. את שיח האחים החליפו החורבן, הניכור והמשטמה. איומי הסרבנות שבסבב הקודם היו בגדר התרעות כלליות בלבד נעשו ברורים ומפורשים. 161 אנשי 'הלב המבצעי' של חיל האוויר כתבו לפני כשבוע 'אנחנו מודיעים בזאת על הפסקה מידית של התנדבותנו לשירות מילואים'. אמת, אף אחד איננו יודע עדיין מה יקרה לו תפרוץ מלחמה, אבל עברנו שלב. מהעבר השני, הטון הלך והחריף. האחים נעשו לאנרכיסטים ושיח האחדות וההכלה הוחלף בדיכוי. מאמר המערכת של 'עולם קטן' מלפני שבוע קבע: 'זה לא קרע בעם, אלא המון מוסת שמתנהג בפראות… זה לא קרע בעם, זאת אלימות שצריך לדכא'. ומכאן המסקנה שאין מקום ל'התמתנות החקיקה', מפני שזו כניעה לאלימות. בשלשה חודשים בלבד אחים נעשו לאוייבים, אנשי מילואים דואגים ודואבים שהשמיעו קול זעקה, הודיעו שהם מפסיקים לשרת.

ההסלמה המילולית איננה מילולית בלבד, היא מעידה על הניכור ההולך וגובר. והניכור הזה, התחושה שהאחר הוא אחר לחלוטין, עולמו זר ומאיים ועליך להכחידו היא שמאפשרת לפגוע בשכן, להחליף מילים ברובים ולאח לקום על אחיו.

==

ד"ר מאיר בן שחר הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה.