עברו שנתיים מאז אותו לילה שחור במירון, בו קיפחו את חייהם 45 אנשים שהגיעו לרקוד ולשמוח בהילולה השנתית של ל"ג בעומר, ועשרות נפצעו. אחד מהם היה יעקב אלחנן סטורקובסקי ז"ל, אחיה הבכור והאהוב "בעל כוחות העל" של שרי, שתתחתן בעוד חודש, בלעדיו.

"יעקב נהרג חודש לפני שהיה בן 21. כשחגגתי יום הולדת 21 פתאום הבנתי שעקפתי אותו", שרי מספרת. "אחרי שההורים שלנו התגרשו, הוא היה דמות האב בבית. מתייעצים איתו בכל תחום – הלכתי, חברי, הכל. הגבר הגדול בבית ודמות משמעותית מאוד לכל המשפחה".

ספרי לנו עליו, איזה בחור הוא היה?

"הוא כל כך אהב את ארץ ישראל ואת הבריות. הוא היה אומר, 'לא משנה מה, אתה יהודי, אז אני אוהב אותך'. הוא הסתובב תמיד עם פנקס בו רשם דברים, ביניהם את התפילה של החפץ חיים עם תוספות משלו.

זה היה אורח החיים שלו. שמר על הפה, על הלשון, מדבר רק את מה שצריך לדבר, ודיבר בכבוד לכולם. הייתי יכולה הכי לעצבן אותו אבל היו לו כוחות על, כמה שאתעצבן, מצדו תמיד בחיוך, הכל טוב".

"הפצע שלא הגליד – בחזרה לאסון מירון" | פרויקט מיוחד:

על מה הוא חלם?

"הוא כל כך אהב את ארץ ישראל וחלם להיות מדריך טיולים, לגור בגבעות באיזה קרוואן. קצת לפני שנפטר הוא בירר על קורס הדרכת טיולים באווירה חרדית. הוא היה בחור ישיבה, אבל מחובר מאוד לאדמה, לארץ. הייתה לו חוברת מעיינות, עם סימון וי ליד כל מעיין שטבל בו".

"חברים שלו סיפרו שמי שלא היה מכיר אותו אישית, לא היה משער את מסלול החיים שעבר שהיה לא קל, שכלל את הגירושים והמעבר בין הבתים של אמא ואבא. כי הוא היה שמח תמיד, זורם מצחיק, ותמיד אמר שיהיה בסדר".

ואז נהיה לא בסדר. איך את חווה את אותו לילה נורא?

"הייתי בסמינר עם פנימייה, הייתה הדלקה של ל"ג בעומר וכולם שרו והתפללו ואני הייתי שם אבל לא הייתי שם. עוד לא היה לי מושג מה קרה, מדובר בסמינר חרדי בלי אמצעי תקשורת והיינו מנותקות לגמרי, אבל משהו בלב שלי היה כבד.

כל אותו שבוע היה לי קשה, ולא ידעתי למה. מוצאת את עצמי בוכה, ומסתובבת עם הרגשה כזו, מעיקה. באותו לילה לא הרגשתי טוב והלכתי לישון מוקדם, והתעוררתי לקולות של חברה שאמרה שהפרטים עדיין לא ברורים, אבל מספרת שיש הרבה הרוגים ופצועים במירון".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הדוחק באסון בהר מירון (שימוש לפי סעיף 27א)

את מיד מבינה את הקשר אלייך? את חוששת?

"מתוך שינה התחלתי לבכות, אבל לא חשבתי שזה קשור אלי. כאב לי שיש כ"כ הרבה אלמנות ומשפחות שכולות, ובכיתי מהזעזוע על האנשים שבאו לשמוח ולרקוד בהילולה של רבי שמעון – וזה מה שקרה להם".

"תוך כדי נזכרתי שהוא אמר שהוא נוסע אבל לא דאגתי, הוא טיפוס שמסתדר. דיברתי עם אמא שלי שאמרה שיעקב ברשימת הנעדרים. התחלנו לבדוק בבתי החולים, ואין זכר. הוא היה מהראשונים שנהרגו והייתה לו תעודת זהות בכיס, אז כולם כבר ידעו שהוא מת, ואנחנו לא.

ניסו לרמוז לנו על אבו כביר ואנחנו אמרנו, מה פתאום? הוא בטח נרדם איפשהו. חשבנו על הכל חוץ מזה. כשחזרתי הביתה, הוא היה עמוס באנשים ועובדים סוציאליים, ואז כבר הבנתי. אבא שלי התקשר ובוכה ואמר: 'זיהיתי אותו', והבנתי איפה ואיך הוא זיהה אותו. ברוך השם הוא לא נמחץ. הסבירו לנו שהוא נחנק בעמידה ואף אחד לא דרך עליו, אז הגוף נשאר שלם".

ומשם, יש את החיים שלפני והחיים שאחרי. איך זה נראה מעכשיו?

"זה להתגעגע כל הזמן. בהתחלה יש שבעה והבית הומה אנשים ואני מתראיינת, אבל בסוף אחרי שהכל נגמר וכולם הולכים הביתה וסוגרים את המצלמות, החלל הוא עצום".

"אבל האמונה חיזקה אותי ואותנו, שיהיה בסדר. שיבוא יום וניפגש. אנשים שאלו איך זה יכול לקרות, ואני אמרתי בהכי פשוט – יום אחד מתרסק מסוק, יום אחד משפחה נהרגת בתאונה דרכים. יש כל כך הרבה שאלות אבל אין לנו איך לשנות את המציאות חוץ מלהתמודד איתה".

ואיך מתמודדים?

"זה שהזמן מרפא את הכאב זה לא מיתוס, זה אמיתי. הכאב קיים, אבל ברוך השם אנחנו לומדים לחיות עם הכאב ולא לידו. אני לא מפחדת, אני מדברת עליו. הכאב קיים, החלל ענק, אבל אני משתדלת לדבר עליו, לשתף, זה מחבר אותנו אליו ונותן כוח להמשיך".

הפכת להיות הבכורה בבית ביום אחד. יש לך אחריות על הכתפיים?

"יעקב לא התייעץ איתי לפני, אלא קבע לי עובדה", שרי אומרת בחיוך. היא כואבת אבל מלאת אמונה ונחושה לשמור עליה ועל משפחתה בשמחה, בחיים. "קיבלתי אחריות גדולה על הכתפיים ואני חושבת שעמדתי בה בגבורה".

"השתדלתי לתת למשפחה שלי חוסן. גם אני צריכה חוסן, אז מה שיכלתי, נתתי. המציאות תהיה כמו שהיא. אין לי כוח לשנות אותה, אלא רק להתמודד איתה, וזה מה שאני משתדלת לעשות".

איך זה להתחתן בלעדיו?

"זה מוזר, וזה אירוע משפחתי כל כך וזה קשה, אבל החיים חזקים מהמוות. הרבה אמרו לי, את תראי, יהיו לך כוחות למעלה, יש לך פרוטקציות בשמים עכשיו, וזה נכון. אני מרגישה את זה לאורך כל התקופה הזו, שהוא איתי.

הייתה לי כ"כ הרבה סיעתא דשמיא סביב האירוסין וההכנות לחתונה ואני מרגישה שהוא לגמרי שומר עלי. וזה כיף, שהוא לא שוכח אותנו כאן. אמרו לי ללכת לשים הזמנה על הקבר שלו, אבל אני בטוחה שהוא יבוא גם בלי הזמנה".