"הוא גמור, הבא בתור": הנס של ניצול אסון מירון

חוזרים לאסון מירון. הרב מנחם מנדל מוסקוביץ', רב קהילת אזמרה מצפת, כבר סומן כמת. הוא העביר דקות ארוכות באותו לילה שחור במירון לצד יוסף דוד אלחדד ז"ל, ואמר איתו קריאת שמע, עד שנפטר.

שנתיים אחרי אסון מירון, אנחנו חוזרים לאותו לילה עם הרב מנחם מנדל, לשיחה על רגעי החרדה, ההודיה, האשמה, והחיים שאחרי.

אנחנו בימים שרגע לפני ל"ג בעומר, שנתיים אחרי האסון. מה התחושות בימים אלה?

"ישנם מנעד רגשות שעולים בתקופה מורכבת זו", הוא מספר. "חלקם חיוביים ונעימים – רגשות של תודה והודיה ללא הפסקה. ומהצד השני, ישנם רגשות פחות נעימים. של פחד, חרדה, אשמה, חוסר וודאות ובלבול".

הזמן שעובר משפיע על התחושות?

"למרבה הצער והכאב, העוצמה של רגשות של תודה והודיה, חיבור להשם יתברך ושל טיבה של שגרה, פוחתת והולכת. אבל רגשות הפחד והחרדה מבעבעים בלב בפנים, והם מאיימים לפרוץ בזמנים הכי לא צפויים, הכי פחות נעימים".

איפה הם פורצים? האירוע הנורא הזה נוכח בחיים שלך היום?

"ברור שכן. זעקתו של בני 'אבא לא תלך לי' לא מרפה ולו לרגע, אמירת שמע ישראל עם נער חמוד וקדוש שלאחריו נשם את נשמתו האחרונה עדיין מצלצלת באוזניי, כמו באותו רגע ממש".

בוא נחזור לאותו ערב. מה קורה ברגעים האלה, שעוד לפני הכאוס?

"אנחנו, אשתי ובני אלימלך בן השלוש עשרה (דאז) רצינו מאד להגיע להדלקה המרכזית והמסורתית של האדמו"ר מבויאן, היו פקקים איומים בצפת והגענו בסיומו של האירוע, ונותרה שעה עד להדלקה של דודי האדמו"ר מתולדות אהרן".

"כל שנה יש עומס מטורף של אנשים, ואני חשבתי לתומי שאם אגיע בזמן אמצא לי ולבני פינה וכך אוכל להיות מוגן, כביכול. ככל שהתקרבה שעת ההדלקה המקום נהיה צפוף ברמות של מחנק, בני אמר לי – אבא, בוא נצא".

"עניתי לו שעכשיו זה בלתי אפשרי, שנמתין עד אחרי ההדלקה, ונזרום עם האנשים שיוצאים למקום מבטחים שם נשאף אוויר צח. כי ללכת נגד הזרם במצב כזה, זה מסוכן".

מתי אתה מבין שהאירוע יוצא משליטה? שמדובר במשהו רציני יותר?

"אני שם את בני מלפניי ופורש את ידיי לפניו כדי להגן עליו מדחיפות, ומתחיל לנוע לעבר השביל המדובר – 'שביל ר' דב'. ככל שמתקרבים, שומעים זעקות אימים. עוד לא הבנו במה מדובר, אך אנו רגילים לעומס שיש בכל שנה.

בפועל, ככל שאנו מתקרבים אנו שומעים שאגות: 'זהירות! אנשים נופלים!'. הרבה מה לעשות לא היה לנו, לא לחזור אחורה ולא לפנות ימינה שמאלה. ברגע הקריטי, אני רואה בזווית עיניי ערימה של אנשים שרועים על הרצפה".

אתם נסחפים בזרם האנשים והבן שלך מתנתק ממך,  מה עובר בראש ובלב באותן דקות?

"בשבריר של שניה נפלתי אל ערמת האדם. באינסטינקט, עזבתי את ידו של בני ואני נופל על גבי. הבן זעק מעמקי הלב, עיניו היו קרועות מפחד, מבטו היה מפחיד כאילו שהבין שאני נשאר שם והוא חוזר הביתה יתום", הוא מתאר את רגעי האימה.

"אני לעומת זאת זעקתי בגרון ניחר ובקול שהדהד מסוף העולם עד סופו, 'אם לא אני, לפחות אותו תצילו'".

עוד באותו נושא

איבד שני ילדים באסון מירון: "יש שאלות שאסור לשאול"

18:26 | אליהו לוקסנברג

5

0

😀 👏

אתה מוצא את עצמך שוכב תחת האנשים, אין אוויר ואין מוצא. מה עושים?

"בתחילה מנסים למשוך את היד אולי אצליח להשתחל משם, את הרגל, אך ללא הצלחה. ערמת אנשים עלי ואין לי שום אפשרות לזוז מילימטר. אנשים ואני ביניהם זועקים 'הצילו, טאטע, אך ללא הצלחה יתירה" באותן דקות קריטיות, המוזיקה עדיין מנגנת את שירי החג בשיא העוצמה, והאנשים ברחבה עוד חוגגים, רוקדים ומקפצים. "ההמולה מסביב לא נתנה צ'אנס שמישהו יישמע אותנו".

"אנחנו שואלים היכן כוחות ההצלה, למה לא באים להציל אותו, עד שמבינים בשכל שאין סיכוי על פי דרך הטבע לצאת מכאן". הזמן שמרגיש כמו נצח חולף, ובנתיים, הזעקות מתחלפות בשקט נורא. "ככל שחולפות הדקות זעקות השבר של השוכבים פוחתת, ואני מבין בראש את הסיבה לכך. אני מתחיל להשלים עם זה שגורלי יהיה כשל האחרים וגם אני מסיים את חיי באותם רגעים.

הגוף מיוסר, אין אבר בגוף שלא מקבל מכה, הנשימות נעצרות, הריאות לא מסוגלות לייצר אויר חדש – מחנק. ורק הלב עובד שעות נוספות, פחד איום ונורא, חרדה. אני הולך להשאיר בבית אלמנה ושישה יתומים מתוקים. אוי, אוי אוי. כמה שזה כואב כמה שזה מפחיד שאני יודע שמפה אני לא חוזר הביתה, שלא אחבק את ילדיי יותר, שלא אחכה להם בדרכם לתלמוד תורה".

בתוך השבר הזה, יש רגע מזוקק של חסד. אתה מוצא את עצמך שוכב לצד יוסף דוד אלחדד ז"ל, מה קורה שם?

"שאלתי בקול רם מתוך ייאוש – 'למה כוחות הביטחון לא באים להציל אותנו?' ולפתע אני שומע נער עלם חמודות ששוכב לצידי מפטיר בשפה רפה-  'אבאל'ה, תודה'. זה הכה בי כרעם ביום בהיר. הלו? איפה האמונה שלי? כל מה שה' עושה הכל לטובה, מה עם זה? אין רע יורד מלמעלה, איפה אני פוגש את זה?

ומאותו רגע נחתה עלי מין שלווה רגועה ומלטפת, בתחושה של – 'בני יקירי ואהובי – אני יודע שאתה סובל, אני יודע שאתה רוצה לחיות, אני יודע שיש לך אישה ושישה ילדים מתוקים בבית, את הכל אני יודע. אני בורא עולם ואני יודע מה אני עושה. זה המסע שלך בן יקר ואהוב, אל תהיה בהתנגדות, חבל על האנרגיות, שחרר ותן לאבא היקר לנהל את המערכה'".

באותם רגעים דממתי מנוע בהכנעה ובענווה וחשבתי בראשי, השם יתברך, זה מה שאתה רוצה. אתה רוצה שאתייסר בכדי שאוכל לעלות לכיסא הכבוד, לבית דין של מעלה נקי וזך יותר, אני מוכן להכל, עשה בי כרצונך".

ההבנה והתפכחות הזו מגיעה ומיד אחריה הרב מנחם מנדל שומע לחישה, שבוקעת מאותו נער ששוכב לצידו, ואומר לו: 'בוא נקרא את פרק ק' מתהילים, מזמור לתודה. "זה היה סימן עבורי משמים – יופי, שחררת, עכשיו בוא תודה על כך".

"התחלנו לקרוא את מזמור לתודה, כשהמילים קבלו תוספת משמעות ועוצמה. הודו לו ברכו שמו כי טוב ה' לעולם חסדו. לאחר סיום אמירת המזמור, קולו כבר נשנק ממחנק בקושי דיבר".

ליוסף דוד הצעיר כבר לא היה אוויר. בקול חלוש הוא פנה לרב מנחם מנדל וביקש, קרא איתי קריאת שמע. "הזדעזעתי. התחלתי לומר את שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד לאט, במתינות, מעביר את המסר לכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ד' אחד – אחד ואין בלתו, הוא ורק הוא.

ויצאה נשמתו באחד, הנער נשם את נשימתו האחרונה ועלה בסערה השמימה לשכון בכבוד מתחת לכיסא הכבוד, לשהות במחיצתו של התנא הקדוש".

יש ברגעים האלה איזושהי נחמה?

"באותן שניות התחוללה בי מלחמה אדירה בלב פנימה, האם להסכים לשחרר ולהאמין בכל כוחי ובכל מאודי, או להיכנע לפחד לחרדה שאני הבא בתור. בצניעות ובענווה אומר – שהראשון הצליח בענק".

ואז כוחות הביטחון וההצלה מגיעים, ואתה לא מצליח לתקשר איתם, והם מבחינתם מסמנים אותך כמת.

"לא הצלחתי לתקשר כלל. גופי לא תפקד, ממש כמו מכשיר פלאפון ללא בטרייה. והמוח, עבד שעות נוספות ובעצמה גדולה". אחרי פעולות החייאה, הפרמדיק הורה להניח אותו בצד ואמר: 'הוא גמור, הבא בתור'.

"הכניסו אותי אל חדר הקירור שהיה שם צמוד, ולמרבה הנס זיהה אותי פרמדיק שמתפלל אצלנו בבית כנסת. הוא הזדעזע כולו ואמר לעצמו, 'איך אסתכל לילדיו בעיניים כשאני יודע שאני לא עשיתי כלום בשביל אבא שלהם?'". בנס גדול, הדופק של הרב מנחם מנדל חזר והוא הועבר לבית החולים זיו בצפת, שם הורדם והונשם בשל חשש לפגיעה מוחית וקריסת הכליות. משם, הוטס במסוק לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם.

ומה עם הבן שלך בינתיים?

"כשהתעוררתי, לא הבנתי היכן אני. הצוות הרפואי הסביר לי אט אט, ואני לא יכלתי לדבר וביקשתי דף ועט עליו רשמתי: "הבן שלי שהיה איתי שם, עדיין חי?" הרופאים הסתכלו אחד על השני במבט מוזר ומוחי אמר לי מיד, שכנראה לא, והם רק מנסים למצוא את המילים הנכונות.

"אבל אז בישרו לי שבני חי, והכל בסדר. ביקשתי לראותו והזעיקו אותו ואת אשתי מצפת. לכן שראיתי אותם נרגעתי מעט, והורדמתי שוב ליממה וחצי".

וכשאתה מתאושש, אתה גם מצליח להבין מי היה אותו עלם שאמרת איתו שמע ישראל? 

"בימי האשפוז התחלתי לברר לבנות פרופיל של הנער, אז טרם ידעתי במי מדובר, לאחר דרישות וחקירות, שמיעת קלטות ממנו, הבנתי במי מדובר. ביקשתי מהצוות הרפואי בבית החולים לצאת ולנחם את המשפחה.

בהגיעי לשם אמרתי להם, שאין לי דרך לנחם. אבל שאני מאמין שאם ידעו באיזו רמה של קדושה וחיבור עם ה' יתברך הוא עלה בסערה השמימה, אולי זה ייתן כוח.

התחבקנו אני ואבא כשעיננו דומעות. הוא בכאבו ששיכל שני ילדים, ואני על הודיה והכרת הטוב ליוסף דוד ז"ל שנתן לי מבט נקי ונכון ברגעים קשים מזוויעים אלו".

איך נראים הימים שאחרי?

"הימים הראשונים באקסטזה מלאה, מנוע טורבו של הודיה ושבח לבורא עולם. ובפתחו השני של הלב, כאב חד על 45 נשמות קדושות שקפחו את חייהם בצורה טראגית כל כך, ובמוות קשה כל כך של חנק, חיי היו במטוטלת בין שני פתחי הלב, כעין מלחמה, מי יגבר ומי ינצח".

היום, אתה רואה דברים אחרת?

"למדתי שצריך וכדאי להודות על הדברים הכי פשוטים. יש לי מיטה להניח את ראשי, הגעתי בזמן לאוטובוס, יש לי מים בברז ואני חי ונושם. אלף אלפי אלפי וריבי רבבות פעמות הטובות ניסים ונפלאות שעשה עושה ויעשה איתנו בורא עולם. אני משנן שאם כואב לי, סימן שאני חי"

איפה הדבר הזה הולך איתך היום? מתי האירוע צף?

הרב מספר שהאירוע איתו בכל עת, ולא מרפה ולו לרגע, בכל צעד ושעל. "הוא צף בשניות, והפחד והחרדה מחלחלים וזורמים בעורקיי.

עבודת ה' הפרטית שלי היא לקחת את כל הכאב, הפחד, הפוסט טראומה, ייסורי הגוף והנפש שאני עדיין סוחב אותם, לקחת את אותם רגשות את אותם כאבים להניחם על מגש של זהב ולהגיש את זה בפני אבינו אב הרחמן".

הוא מתפלל לקבל כוחות למסע המפרך הזה, ולקחת את הדבר הזה למקום של "התפתחות אישית, לזוגיות טובה, להיות אבא טוב וחביב, חלילה לא למקום של רחמים עצמיים… שאוכל להסתכל לשמים בעיניים בורקות ובאהבה".

מה תרצה להגיד למי ששומע את הסיפור שלך?

"חבל לבזבז אנרגיות על לנסות להבין את דרכיו יתברך, אין סיכוי שנבין או שנדע. בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה – תודה היא בסופו של דבר הכנעה, אני לא מנהל כלום, הכל ממנו יתברך.

ברגע שנטמיע הנהגה זו בכל אורחות חיינו, האמינו לי חבריי היקרים – קשיים ומהמורות יקבלו פרופורציות נכונות, שלווה ורוגע תשכון בחדרי ליבכם, השמש תחייך אליכם, העולם יאיר לכם פנים, ואהבה ורוגע תהיה מנת חלקכם תמיד".