בזמן האחרון סופה של נוסטלגיה מתדפקת על דלתי. בצירוף מקרים חשוד, בחודש האחרון התקיימו יום אחרי יום: פגישת מחזור של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי – לדורותיו. למי שלא בברנז'ה, מדובר באחד ממשרדי הפרסום הטובים והמעוטרים ביותר בהיסטוריה של הענף (לשמחתי זכיתי לעבוד ולנהל בו 13 שנה).

איחוד מיתולוגי של "קוקה והחבר'ה" – חבורה של 5 אנשים מפלחה"ן נחל, אוגוסט 1989, יחד היינו כולנו בטירונות ויחד פיקדנו בהמשך על טירונים עד סוף מסלול ("קוקה" הוא השם אותו הדבקנו לחזי פורר על שם חזי קוקה, שהנהיג בזמנו את מרד העובדים של הערוץ הראשון…)

שני המפגשים היו מרגשים ומשמעותיים, בצורה יוצאת דופן. אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, מה שהפך אותם לכאלה, לא היה ההתרפקות על הזיכרונות לבדם.

משהו במפגש של האנשים שאנחנו היום עם האנשים שהיינו אז, הביא לשני האירועים זווית נדירה של התבוננות בכאן ועכשיו דרך ראי העבר. מי שאנחנו היום מורכב הרבה מאד ממי שהיינו אז.

אנשים בשלמור אבנון עמיחי לא ראו זה את זה למעלה מעשר שנים, חלקם גם קרוב לעשרים שנה…כל מי שנכנס לאירוע הפך להיות סוג של מסיבת הפתעה בכל דקה. למעלה ממאה אנשים הגיעו! אבל אחרי הסקרנות, והגעגועים, ניכר היה שיש כאן עוד משהו.

רבים מאיתנו בילינו באכסניה ההיא בארחוב רוזאנס 13 בנאות אפקה, אחוז משמעותי מחיינו. שם התהווה הבסיס לאישיות שלנו היום, שם צברנו זיכרונות מעצבים. רגשות יצירה, שמחה, תסכול.שם טעמנו טעמים של הצלחות גדולות, בקקטוס, בפסטיבל קאן ועוד, שעות על גבי שעות של השקות מותגים וקמפיינים קאלט (הוט ווטר סמול גלאס, הפרסום ברדיו עובד, תמיד איתך שוקולד פרה, קמפיין ההשקה של orange בישראל שצבע את המדינה בכתום שחור ועוד). יחד איבדנו את שי גרין האהוב והמוכשר בתאונת אימונים נוראית, באותו ערב בלתי נשכח בו התאספנו כולנו המשרד לעת ליל,ויחד גם התמודדנו עם האבדן.

נכון שפרסומות של המשרד לאורך השנים, הוקרנו בלופ על המסך הענק, ונערך גם סרטון מהטיול שלנו לירושלים, לפני 16 שנה, אבל הנוסטלגיה לא היתה העיקר בערב המיוחד הזה, אלא האקטואליה. היכולת של כל כך הרבה אנשים לזהות די.אן.אי משותף. לקבוע המשך לפגישה, וקבוצת ווצאפ, ולא להתפזר איש איש לדרכו ולהגיד: "אחחח כמה טוב היה פעם", ו-"כמה צעירים ויפים היינו", "איך הזמן טס" ושאר קלישאות. ביום שאחרי האירוע אנשים כתבו שהערב הזה היה משמעותי מאד עבורם, בזמן הווה ובחיים היום – 2023.

באופן מפתיע, גם המפגש השני, זה של קוקה והחבר׳ה, היה כזה. נפגשנו אצלי בדירה, לא האמנתי שכולם יתייצבו, בטח לא אביחי שנהג להבריז עוד בסדיר… ועכשיו כשהוא גר בגליל הכי עליון, הסיכוי שיגיע היה הכי תחתון. ניסינו כמה פעמים בעשורים האחרונים לייצר איחוד כזה אבל לא הסתייע.

אחרי שהרמן השקה אותנו בוויסקי משובח, והחלפנו עדכונים בסיסיים. כמה ילדים יש לכל אחד? מי התגרש? (מודה לקחתי את הסטטיסטיקה על עצמי, כמו חייל של קופץ על רימון, כי הסתברות, כמו שריפות לא קוראת היא נגרמת) כשאביחי דפק בדלת, זו הייתה סצנה מ-"ג'וני שב משדה הקרב" היו שם חיבוקים של חיילים בסדיר, הרמנו כוסית מהוויסקי של הרמן, פתחנו מנות קרב, והתיישבנו לראות את סרט הוידאו המיתולוגי: "קוקה והחבר׳ה".

מדובר בסרטון של שעה וחצי שצולם בטיול שערכנו לגליל בהיותנו בני 20, בזמן רגילה שהייתה לחיילים שלנו. (״אני והחבר׳ה״ היה אז סרט מאסטר פיס, ועל שמו ״קוקה והחבר׳ה״) בעודנו צופים מרותקים במי שהיינו אז, צעירים מרוב ילדינו היום…אני העדפתי לצפות בחברים בסלון צופים בעצמינו. ושוב, לא כנוסטלגיה, אלא מה מאיתנו היום, עכשיו, now, מורכב ממי שהיינו אז, חווינו אז, האמנו אז.

מעניין היה לראות שאביחי לא מסוגל להתבונן בעצמו. בכל פעם שראו אותו בסרט נותן מונולוג למצלמה, מצחיק, שנון, מהורהר, או משתטה ושר, הוא ביקש להעביר קדימה. ״זה מביך אותי״ הוא אמר, ולא הצליח לקבל ולחבק את מי שהיה(והוא היה קצין ובחור מצחיק, שנון, יפה וערכי! ועודנו).

יצאתי שמח ואופטימי מאד גם מהמפגש הזה. נכון שעלו גם זיכרונות קורעים וחיקויים של חיילים שוקיסטיים שהיו לנו, ועל החייל העולה החדש שהיה צועק בתרגילים ״נתקלנו מלפנים, קדימה ישראל!…״ וקוקה סיפר בפעם המאה איך הוא הציל את החיים שלי בקורס צניחה (בזה שהסב את תשומת ליבי בפרט הפעוט והזניח שהמצנח שלי בכלל לא מאובטח לשום דבר…). הרבה מעבר לנוסטלגיה, שכבודה במקומה מונח, ריגשה אותי העובדה שהצלחנו לייצר ברגע אחד את החברות של אז.

האחווה, הרעות, וההבנה שזיכרון אין בו רק עבר, יש בו הווה, ואפילו עתיד. אנחנו תבנית נוף מולדתנו, תבנית נוף משרדנו, תבנית נוף טירונותינו, והתבנית הזו יכולה לקלוט לתוכה עוד ועוד מרכיבים שמייצרים אחלה עוגה, והיא נשארת טריה וטעימה יום יום.

אז 2 הגרוש שלי (מבסוטים? הכנסתי את המילה גרוש, עכשיו אתם רגועים?) לכל מי שמתלבט אם לפגוש אנשים מהעבר, בכל פורמט שהוא, מאד משנה איך ניגשים למפגש הזה.

זה נכון גם לגבי אידאליזציה שאנחנו נוטים לייצר לעבר שלנו, וגם להפך. (פשוט לא מכיר את המילה שהיא להפך מאידאליזציה, וגם ככה המילה להפך לא סגורה על עצמה עם י׳ או בלי ומתי שמים אותה). אה, הנה מצאתי. ההפך מאידאליזציה זה: אי-דאליזציה. בקיצור הבנתם. אקטואליה זה עכשיו, נוסטלגיה זה פעם. אם אתם טיפוסים רומנטים, מוזמנים להכניס את הנוסטלגיה לאקטואליה, ולהתרפק על העכשיו.

(מתנצל ממש שהטור היום היה קצת אופטימי מדי, מבטיח להוריד בקרוב ממש)

קוקה והחבר׳ה
אביחי לא יכול היה לצפות
לא קיבל את מי שהיה פעם
לא מבין שהוא חלק ממה שהוא היום

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.