בעולם הפרסום יש מונח ידוע שנקרא: ”מסלול מנהלים”. מה זה אומר? האגדה מספרת שכאשר עולים עם קמפיין חוצות,חברת השילוט בודקת איפה גר המנכ״ל של החברה, והם דואגים שכל הדרך לבית שלו יהיו שלטים גדולים.

בכל פעם שהוא ייסע מהעבודה הביתה הוא יראה את השלטים ויהיה מבסוט מפריסת המדיה.

אז לי, בדרך לעבודה יש ”מסלול קבצנים”.ככה זה כשאתה עובד בדרום תל אביב.היציאה למחלף לה גארדיה, רחוב הרכבת, יהודה הלוי ועד לרחוב ”יבנה וקבצניה”.

שנים לא הייתי מוכן לקחת חלק במימון תעשיית הסמים, ולכן לא נתתי להם כסף. מצד שני לא יכולתי יותר לי להיות חבר בקהילת המתעלמים. בעיה…

לפני ראש השנה, קצת לפני החג, אני נוהג לשבת עם עצמי ולרשום יעדים לשנה החדשה. מנהג שהשתרש אצלי באזור גיל 12 קצת לפני בר המצווה.

השנה עלה לי רעיון פשוט אבל כזה שלא חשבתי עליו לפני כן… מאז ראש השנה בכל בוקר כשאני יוצא למשרד, אני מכין סנדביצ׳ים להומלסים. יש לי תזכורת בטלפון ועד היום ברוך השם עוד לא פספסתי. משתדל להכין להם את הכריכים מכל הלב, עד כדי כך שלפעמים אני רב עם עצמי בדרך, אם לאכול אותם אבל בסוף אני לא. בחיי.

אגב, בניגוד לסקפטים שאמרו לי שהחבר’ה בצמתים רוצים רק כסף ולא ייקחו אוכל, הם דווקא לוקחים ורובם גם בצירוף מילת תודה וג׳סטה של הודיה בפניהם.

בוקר אחד, בהכיני את הכריכים, שאלתי את הבן שלי השמיניסט אם להכין לו גם.הוא הסתכל עלי עם חיוך ואמר: ”אבא, לא רק שאני לא הומלס, יש לי שני בתים…”

אהבתי את השנינות ואת החיוך. ורשמתי לעצמי על פתק קטן, שרבוט התחלתי של שיר, שבהמשך היום רקם גם עור וקלידים:

לשיר הזה יש שני בתים

גם לי

אחד של אמא אחד של אבא

ואפילו הפסיכולוגית אומרת

שאני מתמודד עם זה די סבבה

 

בחדשות מדברים על אנשים בלי בית

לי יש שניים

ושתי מיטות, שני שולחנות

אפילו פלייסטיישן פעמיים

אל תגידו לי המשפחה התפרקה

היא אפילו קצת התרחבה

אמא ואבא לא גרים באותו בית

אבל הם פינו הרבה מקום לאהבה

 

אז יש לי שני בתים

ופזמון אחד

וסטטיסטית אני בן לכל זוג שלישי

אפילו לא כזה מיוחד…

 

וכשאגדל ואתבגר

אני מניח שגם אתגבר

ויהיו לי ילדים משלי

תיווצר שוב בעיה

איך אני מסדר להורים שלי טבלה

של הסדרי ראיה…

פרסמתי את השיר הזה באיזשהו אתר והתחיל שיח מעניין. מטבע הדברים חלק מהאנשים התחברו, והודו לי על זווית הראייה האופטימית, וחלק טענו שאני מייפה את המציאות, ופירוק משפחה זה חורבן בית, והרס לילדים, ולמה אני מעגל פינות.

כמובן ששתי הדעות סופר לגיטימיות, ובשתיהן יש אמת. ובכל זאת, בסדנה נהדרת של מכון דרייב – התמחות באימון וניהול לייזר למנהלים בכירים שהשתתפתי בה השבוע בזכות עדי כהן לוי (חתיכת שני שמות משפחה בחרה…) נתקלתי בשקף נהדר שהחזיר אותי לדיון ההוא: ”איך אני בוחר להתייחס למה שקרה”.

על אותו אירוע בדיוק שני עובדים שלך יכולים להגיב לגמרי אחרת.

מה שקורה לנו לא תמיד תלוי בנו, אבל איך אנחנו מגיבים אליו ברוב המקרים – כן.

אז חוזר ואומר פה: גירושים זה לא כיף. לא להורים ולא לילדים. אבל וואנס עשיתם את הצעד הזה, אפשר לראות גם באור חיובי כמה דברים.

נכון. לא כיף שהחולצה שאתה אוהב נשארה אצל אמא ביום שאתה אצל אבא, אבל אפשר עדיין לראות את הטוב במגבר של הגיטרה בס שיש פה בבית, או בעובדה שאם השארת חדר מבולגן באחד הבתים אתה יכול ליהנות מחדר מסודר בשני.

וכמובן כל מה שנאמר בשיר למעלה.איך אמר לי לפני חודש, אחד ההומלסים שניהלתי אתו שיחת בוקר של רמזור אדום: ”אחלה סנדויץ׳ הכנת לי! אבל אם אפשר בפעם הבאה גם קפה, אני אשמח”. חייכתי אליו ואמרתי לו: ”הקפה – זה אצל גרושתי” ובדיוק התחלף הרמזור מאדום, לירוק, וסידר לי גם מטפורה צבעונית מושלמת לנקודה.

המשך שבוע ירוק לכולם.

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.