הנושא החשוב ביותר להבנת האתוס הדתי או החרדי, היא שאלת היחס ללימוד התורה. לא יישוב הארץ, לא הנחת תפילין ברחוב, לא שירה בדבקות או דגש נפרז על תפילה או קבר רשב"י ולימוד ספרי מחשבה, אלא היחס ללמוד התורה.

התשובה היא אחת ויחידה: להיות ליטאי, ולא חסיד. ההבדל בין הליטאי והחסיד הוא לא רק בלבוש, במראה החיצוני או במבטא. ההבדל הוא עמוק, מהותי ויורד לשורשה של יהדות. כי אצל החסיד ערך לימוד התורה, שקול לערכה של כל מצוה חשובה אחרת. תפילה חשובה, דבקות חשובה, לימוד בספרי חסידות חשוב וגם לימוד התורה חשוב.

אצל הליטאים, ערך למוד התורה, הוא מעל כל ערך דתי אחר. הליטאי מבין, שהתורה היא עצם החיים, ולא עוד מצווה. תלמוד תורה כנגד כולם, במובן האונטולוגי העמוק ביותר. כך גם כותב ספר נפש החיים, הספר המכונן של הליטאיות.

וההבדל בעניין זה בין הליטאים, לחסידים ולחלק הולך וגדל בציונות הדתית, הוא בבחינת תהום פעורה ביניהם. זה מתבטא בכל תפיסת היהדות של הזרמים השונים. הליטאי ידגיש את למוד התורה מהגיל הרך ביותר, יקנה בלעדיות מוחלטת ללימוד התורה, ישאף ללמוד כל חייו ורק ללמוד, ויבטל כל ערך אחר לעומת לימוד התורה. גם אם יעבוד, גם אם ישרת בצבא, יבטל את זה לעומת לימוד התורה. הליטאיות מקדשת את ערך הלמדנות, והשאיפה להיות תלמיד חכם. החסיד יאריך בתפילותיו, יעסוק בדבקות, וידגיש ערכים מיסטיים המשתנים מחסידות לחסידות.

הציונות הדתית תשתף ערכים אחרים באותה דרגת עיסוק וכובד ראש, כמו העיסוק האובססיבי במצוות יישוב הארץ, או החשבת לימודים חיצוניים או הגעה להישגים בצבא או באקדמיה. בציונות הדתית יאדירו ערכים חסידיים על חשבון לימוד התורה.

עיוות הערכים של הרב קוק עצמו

הדבר ניכר גם בפועל. הליטאים הרבה פחות חומרניים מהמגזריים החסידיים או מהציונות הדתית. כי הם מהבלים דברים אלה, ביחס לערך לימוד התורה גם מתוך הדחק. חלק מהציונות הדתית שותף לכך. החסידים יצאו לעבודה סמוך לנישואיהם בגיל צעיר. הליטאיים ישאפו להמשיך וללמוד כל ימי חייהם. גם חלק מהציונות הדתית. כך גם בדגש על החינוך, בהקצאת תשומת לב, השקעה, אין להשוות בין הליטאים לחסידים ולחלק רב מהציונות הדתית. כי הדבר היחיד שאיכפת לליטאי, הוא לימוד התורה. כל השאר בטל.

בחסידויות משקיעים בבניית בתי מדרש מפוארים, בכל המנגנון ליצירת המלכות והאדמו"ר, בטישים, בפרנצ'ס ובכל מיני התוועדויות ושליחויות. בשום אופן לא כך הליטאי. בציונות הדתית מדגישים את הצבא לא רק כהכרח, אלא כסוג של אידאל השקול ללימוד התורה. זה התהליך שם, גם היה כך האידיאל המקורי. כך גם את מפעל ישוב הארץ, הדגש על לימודי תנ"ך וספרות המחשבה, ההתנחלויות, הפמיניזם והשיתוף עם המדינה.

כך לא ינהג ליטאי. בשום אופן. ליטאי לא יבנה ישיבה כמוצב צבאי או במקום שכל תכליתו יישוב הארץ על חשבון טיב לימוד התורה. זוהי דמותו של הליטאי. והיא עולה כך בכל הספרות התלמודית והפוסקים. תקצר כאן היריעה מלהיכנס לדיון כזה. רק זאת: בהוויה היהודית, האיש הגדול הוא התלמיד החכם. הרמ"א מגדיר מהו תלמיד חכם, זה שיודע לשאת ולתת ברוב חלקי התורה. תלמיד חכם הוא לא קצין בדרגת אלוף, לא מגדולי המתנחלים ולא הדבק בתפילה ועוסק בדבקות חסידית.

זו גם דרכם של כל גדול הדור האחרונים כדוגמת החזון איש בספרו אמונה ובטחון, הרב קוק בספרו אורות התורה (מד), שם כותב שעיקר העיקרים ללמוד גמרא ופוסקים ולהקדיש רק מעט למוסר ושכך גדלו הלומדים במשך הדורות. כך גם היו רבותיי הגדולים ראש הישיבה הרב ליכטנשטיין (ניתן להפנות לשחות שלו עם הרב סבתו בספר מבקשי פניך) ומרן הרב אלישיב. אין סיבה שהליטאיות הזו לא תהיה נחלתה של הצינות הדתית. החסידות עומדת בסתירה לאתוס הליטאי אבל באידיאל הציוני הדתי אין כל סתירה.

אין כל סתירה בתפיסת תורה ודרך ארץ ביחס לליטאיות המובהקת. רק שזה הולך ומדרדר בהשפעת רבנים ולומדים לא ראויים, המובילים אותם למדרון חלקלק.

על שולחן הלומד צריך שיהיו גמרא ופוסקים, ולא ספרי הרב קוק או ספרי חסידות. זה עיוות הערכים גם של הרב קוק עצמו.

לכן, זו המסקנה היחידה המתבקשת: להיות ליטאי, לא חסיד.