מסיבות פורים המוניות. פתיחת עסקים בניגוד להנחיות. חידוש לימודים במוסדות חינוך בערים אדומות. כל זאת תוצאה של חוסר סבלנות שקועה עד צוואר בחוסר אמון במנהיגות. מסתבר אבל, שהדור הנוכחי לא המציא את קוצר הרוח והפקפוק במנהיגים. בפרשת השבוע "כי תישא", בושש משה רבנו מלרדת מהר סיני, ולעם המצפה לו אין סבלנות להמתין. הוא מאמין שמשה כבר לא ירד יותר, והולך ויוצר לו עגל מזהב.

זה לא היה חטאם היחיד: "וישב העם לאכֹל ושתו, ויקֻמו לצַחֵק". רש"י מפרש זאת כפריצות בעריות, וחז"ל טענו שמושג זה מורה על יותר מאשר סתם 'ריקוד'. מה שהחל כטקס, הפך לחגיגה שיצאה מכלל שליטה. בני ישראל חזרו להרגליהם הישנים והרעים, ובחגיגתם חזרו לתרבות המצרית, על אף המאורעות והניסים בהם חזו במהלך אירועי יציאת מצרים.

כמו בפרשת השבוע כך היום, המגפה שפשטה בקרבנו לא מונעת מרבים להתנהג כמומחים יודעי סוד ולהפיץ תיאוריות קונספירציה. בני ישראל אומנם ידעו כי משה נמצא בשליחות הקב"ה, אך החלו לפקפק אם ישוב, והחלו להריץ שמועות זדוניות סביב היעדרו. וכך חזינו במראות ההתפרעויות בנתב"ג, של נוסעים המסרבים לקבל את הדין ולשהות בבידוד, במראות ההמונים החוגגים בתל אביב, והטישים של אלפים בירושלים. לא מדובר רק על רצון לשמוח בחג, אלא על התפרצות מחאה כנגד ההנהגה והלגיטימיות של החלטותיה.

מול דרישת העם לעגל מזהב, נאלץ  אהרון להכריע בין החלטה גרועה לגרועה מאוד – האם לסרב לדרישת העם ולהיהרג על ידו, או להתיר את בניית העגל ועבודה זרה. מנין הבין אהרון כי יהרג? "ויבן אהרון מזבח לפניו". על פי רש"י, ראה אהרון את חור בן מרים אחותו זבוח לפניו. חור, שהנהיג את העם ביחד עם אהרון, סירב קודם לכן לדרישת העם לבנות פסל מסכה, ונרצח על ידו. אהרון הבין שכך יעשה גם לו, וידע, שממעשה רצח לא תהיה לעם דרך חזרה. הוא העדיף שהעם לא יענש בגללו. ניסיונותיו להרוויח זמן, כפי שעולים מן הפרשה, עלו בתוהו. העם הפתיע בזריזותו, והביא בפניו את כל נזמיו ותכשיטיו עוד באותו היום. לא עמדה בפניו הברירה אלא לבנות להם עגל מזהב.

נגיף הקורונה מעמיד את מקבלי ההחלטות, כמו את אהרון, לבחור בין החלטה גרועה לגרועה מאוד. מצד אחד, מתוך שמירה על חיי אדם והתגוננות מפני המוטציות החדשות, אין מנוס כי אם להמשיך במגבלות ובסגרים, למרות שאלו מובילים למשבר כלכלי משמעותי ולפגיעה בחוסן הנפשי הלאומי. מנגד – פתיחת המשק  וחזרה לחיי שגרה, במקביל לסירוב מאסיבי של אזרחים להתחסן, מעמידים מיליוני אזרחים בפני סכנת נפשות אמיתית ומהווה אתגר עצום למערכת הבריאות, שנמתחת עד הקצה כבר חודשים ארוכים.

אך אולי יש גם אופציה שלישית. מאז יציאת מצרים ועד ימינו, אנו מלקים את עצמנו על התכונות המאפיינות אותנו כעם "קשה-ערף": חוצפה ישראלית, חוסר סבלנות, אלתור, קומבינות, העדפת קשרים אישיים. כל אלו נקשרים בהיבטים שליליים, ולרוב בצדק. אך כנראה שבלעדיהם לא היינו זוכים לקבל את חיסוני הקורונה הרבה לפני מדינות אירופה, שנתקעו בסבך של נהלים מחמירים, תהליכי פיקוח ורגולציה, שמנעו מהם לקבל החלטות מהירות ואמיצות.

כעת משהבאנו את החיסונים, אין להיכנע להתנגדות הקנאית של חלק מהעם כלפיהם. כי אמנם ניתן בהחלט להבין את חששותיהם של המתנגדים לחיסונים. אך לא ניתן לקבל ספקולציות חסרות בסיס מדעי, וקונספירציות המפיצות וזורעות פחד ביודעין, כשמנגד קיימים נתונים עדכניים ומהימנים המוכיחים את יעילותם וחשיבותם של החיסונים.

למרות החשיבות בשמירת חופש הביטוי וזכות האדם על גופו, בתקופת מגיפה צריך לעמוד על עיקרון אחד – קדושת החיים. ישנם רגעים בחייה של אומה בה צריך להכריע בין גרוע לגרוע מאוד. במקרה שלפנינו, מתנגדי החיסונים אינם יכולים לזכות עוד לליטוף, הבנה והכלה לעמדותיהם. חוק המחייב קבלת חיסון, ובהיעדר הסכמה – שלילת זכויות בהדרגה, הוא ההחלטה הגרועה פחות. הוא אמנם יבוא להציל את הציבור הנאלץ לצפות בילדיו מתוסכלים ומתדרדרים נפשית בשל החסך הכבד במסגרות לימודיות וחברתיות, את מאות אלפי המובטלים והעסקים הקורסים, אך בעיקר הוא יבוא להציל חיים. סרבני החיסונים חייבים להפסיק לסגוד לעגל הזהב.

עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר היא נשיאת ארגון 'שורת הדין' הפועל בזירה המשפטית להגנה על מדינת ישראל