הפרובינציה העברית יצאה קצת מפרופורציות. נכון, היה משהו מאורר לצאת קצת מהשלולית הפוליטית המבעבעת אצלנו, וגם לשים את ענייני הקורונה בצד, אבל תלינו יותר מידי את יאהבנו סביב הבחירות בארה"ב.

אין לכחד שמה שקורה בארה"ב משפיע באופן ישיר על ישראל. זו בכירת האומות, וידידה של ישראל. הנשיא טראמפ היה בעל משקל רב ביחסו הידידותי פלוס, פלוס לישראל. והרוח הצוננת שספגנו לאורך השנים מקירות הבית הלבן, התחלפה בסופה ידידותית שבידרה את בלוריתנו, ובד בבד סחפה את התכניות הפלסטיניות והפכה אותן ללא רלוונטיות.

הבדיחה הידועה עוד משנות ה70 כמדומני, מספרת שנכנסים בכירי האוצר בבהלה אל שר האוצר ומספרים לו שיש מיתון. "אוי ואבוי!" הוא קופץ וסופק כפיים "אמריקה במיתון?!", "לא", עונים לו הפקידים, "ישראל". "אה, הייתם אומרים ישראל", הוא נרגע מיד וחוזר לענייניו. ארצות הברית של אמריקה היא המשביר לכל הארץ – כן על אף התאוצה של סין, מה שקורה בארה"ב חשוב כרגע לאין שיעור.

גם אין ספק שמה שקורה בארה"ב משפיע ישירות עלינו. איני מזלזל בכלל בהשפעה של דמות האיש שישב בחדר הסגלגל וינהל איתנו מגעים, האם ישים רגליים על השולחן מול ראש ממשלת ישראל, כמו אובמה, או שיתן צ'פחות וקריצות כמו בימי טראמפ. האם יתן רוח גבית לטרור או להתיישבות?

כל זה נכון וגם לסקר את הבחירות המרתקות בארה"ב זה דבר חשוב מאוד. אבל מכאן ועד לקחת צד ולזעום על זיופים שכן או לא היו בבחירות בפנסילבניה, ולהזדהות עם החוגגים בדלאוור או המוחים מצידו של טראמפ, זה כבר יציאה רבתי מפרופורציות.

בסוף אין זה משנה כמה הפרשנים מצד זה או אחר בישראל יחליטו כך או אחרת, מי שתחליט על עתידה וזהות הנשיא – אלו יהיו האזרחים האמריקאים. הם ולא אחרים. לנו נותר לנתח את התוצאות ולנסות לראות איך עושים את הטוב ביותר למען ישראל בנתונים הקיימים.

"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!", טבע בזמנו בן גוריון משפט שמעיד על האתוס הציוני. וכך הדבר צריך להמשך. בסוף אנחנו מדינה עצמאית ולא כוכב בדגל האמריקאי, חשוב ככל שיהיה.

מסתכלים לשם וחושבים על כאן

נדמה לי שהעיסוק האובססיבי בתתי סעיפים בחוקה האמריקנית ופסיקות בית המשפט בנוגע לזיופי קולות בתקופת הקורונה, יותר משהם מביעים אמוציות שם, הן מנסות לנבא מה יקרה אצלנו כאן. האם נתניהו הוא תאום טראמפ ולכן דינו יהיה זהה? האם המשקל הדתי כמעט ששמו על כתפי טראמפ, מעיד על נסיגה בתכנית הגאולה של עם ישראל בארצו?

ובכלל הקונפליקט המעניין האם חשוב יותר מישהו שטוב לישראל, ואפילו ליציבות העולמית, אך וולגארי, מבסס תרבות של שקר ויחס בעייתי בלשון המעטה לנשים, או ההיפך?

האם התקשורת מוטה שמאלה, או מביאה עובדות. האם תקשורת ימנית היא איתרוג לכיוון השני, או יצירת גיוון וחתירה לאמת? כל השאלות הללו איתם אנחנו מתמודדים פה, נתלו ביתר שאת במירוץ האמוציונאלי מעבר לים.

רק צריך לזכור שזה נעשה מעבר לים, וחשוב ככל שיהיה לנו יש את הערכים והתרבות הפוליטית הישראלית, ואנחנו מדינה עצמאית שקובעת את עתידה וגורלה בידיה, בדיוק כמו שהאמריקאים שם קובעים את גורלם בעצמם.