פרשת תרומה: את המשכן לא בונים מתוך כפייה - סרוגים

פרשת תרומה: את המשכן לא בונים מתוך כפייה

למרות מספר מקומות בהם נראה כי חז"ל כופים על קיום המצוות, דווקא בבניית המשכן התורה מדגישה כי הוא יבנה בהתנדבות בלבד. הרב פילבר מסביר מדוע.

פרשת תרומה: את המשכן לא בונים מתוך כפייה

מצוות התורה נחלקות בין החובה וההתנדבות, מצד אחד המצוה כשמה כן היא, צו וחובה על האדם, כמו שכותב רש"י (במדבר יט א): "חוקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". ובגמרא (כתובות פו א) מבואר שיש מצוות שכופין לעשותן.

כמו שמובא שם: "במה דברים אמורים (שלוקה ארבעים) במצוות לא תעשה, אבל במצוות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה,  מכין אותו עד שתצא נפשו". ויש מצוות שנאמר בהן: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

לכאורה מהמקורות הללו משמע שהסכמתו וכוונתו של האדם אינה מעכבת בקיום המצוות, שהרי הוא מקיים את המצוה אפילו בכפיה. [ואכן היו שרצו ללמוד מכאן שמצוות אינן צריכות כוונה, שהרי העושה מצוה בכפיה חסרה לו הכוונה ובכל זאת כופין אותו לעשותה. (עיין "שדי חמד" ד' עמ' 305 אות סו)].

לעומת זאת מדגיש רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות בכמה מקומות את חשיבות הכרתו השכלית של האדם בקיום המצוות, ואת הצורך לשתף את הלב במעשה המצווה, ונציין כמה אמירות שלו: "ואם יעלה במחשבתנו שאין לבותינו חייבים לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהן, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו".

וכן "כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו". או "ואם יחלוק גילויינו על מצפוננו, לא תהיה עבודתנו לאלקינו שלימה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת".

אלא שעם כל החשיבות של כוונת הלב, הוא עצמו מסביר שם את הצורך בעשיית המצוות גם מתוך הערה חיצונית ואפילו בכפייה, מפני שלא כל בני האדם מסוגלים להבין בראשית דרכם תוך זמן קצר את מצוות התורה וחובותיה, ואם נמתין עד שהאדם יגיע בהכרתו להבנת המצוות בשכלו ורק אז יקיים את המצוות, יהיה האדם בכל אותה תקופה משולל מעבודת ה' ועשיית הטוב.

ובמיוחד דבר זה נכון בימי נערותו של האדם בהם הוא צריך "אל חינוך והנהגה ולמנוע תאוותיו עד שיחזק ויִכּוֹן שכלו". על כן אנו מקדימים את החינוך הכפייתי לחינוך ההכרתי, עד אשר האדם בעצמו מתוך הרגל ולימוד יעמוד בדעתו ובשכלו על הצורך בחיוב המצוות וההנהגות הטובות ואז יקיים אותן בהכרה ובהסכמה.

והנה בהקמת המשכן לא זו בלבד שאין התורה כופה על האדם להביא את תרומתו להקמת המשכן, אלא הסכמתו של האדם היא התנאי הבלעדי לקבלת התרומה, שהאדם יתן את תרומתו מנדבת לבו. ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". כך שתרומת המשכן היא מצווה שכל כולה היא התנדבות ברצון הלב ללא כל כפיה מבחוץ.

רוצים את ההתנדבות

ונשאלת השאלה מדוע במצווה זו רוצה התורה את נדבת לבו של האדם עד כדי שלילת כל נתינה למשכן אם היא נכפתה על האדם?

להבנת הדבר הזה נקדים את הקושיא המפורסמת: מדוע נכתב כאן "ויקחו לי" ולא נאמר: "ויתנו לי" שהרי האדם התורם אינו לוקח אלא נותן? על הכתוב "ויקחו לי תרומה" דרשו במדרש (שמות רבה פר' לג ה): "נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן, מה עשה אותו רשע, הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש , אמר לו הקב"ה: חייך 'נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב', נבחר חנה של אסתר, שנאמר: 'ותהי אסתר נושאת חן'. כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך: 'הכסף נתון לך', אמר הקב"ה: כך אתם מוכרים שלי על שלי!? שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' וכתיב: 'לי הכסף ולי הזהב', חייך, מה שאמרת: 'הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך' כך: 'ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן'."

ושואל ה"חתם סופר" (בספרו על התורה "תורת משה") מהו הקשר במדרש בין כספו של המן לדברי הכתוב: "ויקחו לי תרומה"? ומסביר החת"ס את הקשר בין השנים על פי דברי הגמרא (ברכות לו א) שקודם שהאדם מברך נאמר: "לה' הארץ ומלואה" ולאחר הברכה נאמר: "והארץ נתן לבני אדם", והכוונה שאם האדם אינו עובד את ה' בממון שנתן לו השי"ת, אז עדיין אין הממון נקרא על שמו של האדם. ורק על ידי שימושו של האדם בממון לעבודת ה' שלתכלית זו ניתן לאדם הממון, רק אז נקרא הממון שלו.

ועל כן נאמר בצדק על ממונו של המן: "אתה קונה שלי בשלי". וזהו שאומר כאן הכתוב: "ויקחו לי תרומה" שעל ידי מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו לעצמם דבר המיועד לי, כמו שאמרו באבות (פ"ג מ"ז): "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'".

ולפי היסוד הזה אפשר להסביר גם מדוע התנתה התורה בנתינת התרומה לבנין המשכן את נדבת הלב יותר מכל שאר המצוות? והסיבה היא שחלקו האמיתי של האדם בתרומה אינו הכסף והזהב שהוא נותן, שהרי הם אינם שלו אלא של הקב"ה, אלא חלקו האמיתי של האדם הוא הצורה שבה הוא נותן את תרומתו, כמו שכתב החת"ס שם: "ואין לאדם חלק בנתינת התרומה אלא השמחה ורצון טוב והיינו: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' היינו כוונתו הטובה".

לרעיון הזה אפשר למצוא סמך בפסוק: "אפריון עשה לו המלך שלמה… עמודיו עשה כסף רפידתו זהב… תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" (שיר השירים ג, ט-י) שהעיקר היא האהבה הרצופה. ועל פי זה אפשר להסביר גם את המשך הכתוב: "תקחו את תרומתי" ולכאורה היה צריך להיות כתוב: "תקחו את תרומתו" של התורם, אלא שהתרומה הנלקחת היא של הקב"ה.

משכן אחרי פרשת משפטים

לכאורה היתה התורה צריכה לצוות על הקמת המשכן מיד אחר מתן תורה, משכן שבו יניחו את לוחות הברית ושאר תשמישי העבודה והקדושה של עם ישראל, ואם כך למה נכתבה פרשת תרומה רק לאחר פרשת משפטים ולא לפניה? מזה אפשר ללמוד שהמשכן אינו יכול להבנות, וקל וחומר שהשכינה לא תוכל לשרות בו, אלא רק בציבור שהמשפט והצדק הם התשתית החברתית שלו. על כן עוד קודם בנין המשכן יש להסדיר את כללי המשפט, לשפר את יחסי האדם לחברו, לתקן את העוולות החברתיות, ואז גם הממון שממנו יבנה המשכן יהיה כולו מן המותר ולא מן האסור. ורק אז בנתונים אלו אפשר שתשכון השכינה בבית שנבנה לשמה.

וכך כתב הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג עמ' ר') לגבי בנין בית המקדש בימינו, וכך כתב שם: "אי אפשר לצייר תכונה שלימה של עושר הדמיון כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת. רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו