השפל החדש במוטיבציה לשירות קרבי ממשיך מגמה די עקבית בשנים האחרונות, והוא משקף את אחת הסכנות הקיומיות הכי גדולות שלנו.

אני לא מדבר על המחסור בחיילים. את המחסור הזה אפשר יהיה למלא בעזרת תמריצים שונים ומשונים, אוכלוסיות-גיוס חדשות ואמצעים טכנולוגיים. אני מדבר על הגורם למחסור הזה.

מי שבא במגע עם חבר'ה בגילאי שבע-עשרה שמונה-עשרה מכיר את התופעה כבר מזמן. יותר ויותר נערים שואלים את עצמם "מה ייצא לי מזה בעצם?", ומגיעים למסקנה ההגיונית שעדיף לצאת מהצבא עם תואר והכשרה מקצועית מאשר לאכול חול בשבטה או בבא"ח גולני.

שימו לב גם לניסוח של השאלה בסקר: "מי יצליח יותר בחיים?". השאלה מי יתרום יותר למדינה, מי יעשה מעשה ערכי יותר, אפילו לא נשאלת. וזו אולי הסכנה הקיומית ביותר שלנו. היא נמצאת בבסיס הירידה מהארץ וההתבוללות, עזיבת הדת ומסמוס הסולידריות הלאומית (שהיא הבסיס לשירות הצבאי) והמשפחתיות. אבל עליה, על השורש של הכל, כמעט אף אחד לא מדבר.

ולמקרה שמישהו חשב אחרת: לא מדובר בבעיה של חילונים בלבד. אולי פעם היא הייתה כזו. אבל כיום הנתונים משקפים גם את מה שקורה בחלק גדול מבתי הספר הדתיים.

ואהבת לרעך כמוך, קבע הלל הזקן, זו התורה כולה על רגל אחת. היכולת לצאת מעצמך ולראות מישהו או משהו אחר, היא בעצם הבסיס של הכל, ואידך פירושא הוא – זיל גמור. שנים רבות עסקנו ב'פירושא', וכעת שבנו אל הבסיס הזה, ואנחנו צריכים לספק תשובות לשאלה הכי גדולה: למה שיהיה אכפת לי בכלל ממישהו אחר?

יש גם סיבות טובות לתופעה הזו: אנחנו כבר לא חברה שנאבקת על קיומה, אלא על איכות חייה. בעולם של מלחמות ומגיפות ועוני ורעב, יש בסיס חזק של סולידריות. בסיס נמוך אמנם, אינטרסנטי, אבל כזה שעל גביו אפשר בקלות יחסית לבנות את הקומות הבאות. וכיום הבסיס הזה פשוט לא קיים.

אפשר שישנם איומים קיומיים על חיינו, בין אם מדובר בגרעין האיראני ובין באסונות האקלים של גרטה טונברג, אבל אנחנו לא חווים אותם ככאלו. אנחנו קמים בבוקר אל עולם של שפע וביטחון ולא רואים שום צורך להרים את העיניים מן הטלפון הנייד.

ולכן השאלות נשאלות ביתר שאת, והתשובה לא יכולה להיות 'כי ככה זה', כי היום זה כבר לא ככה. היא דורשת עבודה חינוכית עמוקה ואינטנסיבית, שכלית ורגשית, תיאורטית ומעשית. מתוך הבנה שלפני חמש יחידות במתמטיקה ואפילו לפני תוספת שעות במורשת ישראל, אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו את השיעור הראשון של האדמו"ר מפיאסצ'נה, שהדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר.