לא רק שוק: בחברון מחכים לאלפי אורחים בשבת הקרובה

"מקומם אותי לשמוע שקוראים לזה 'השוק הסיטונאי'", פותחת ציפי שליסל. היא תושבת חברון כבר שמונה עשרה שנים, בתו של הרב שלמה רענן הי"ד ונינתו של הרב קוק. "השם הזה רק מנציח את העוול של ההשתלטות הירדנית על הרכוש היהודי. אני קוראת לזה 'דרום הרובע היהודי'. גרו שם גדולי רבני ישראל, היה שם בית כנסת, בית יעקב… הירדנים החריבו את הרובע ובנו שוק על החורבות".

'השוק הסיטונאי' בחברון עומד על קרקע שקנה הרב חיים בג'איו בשנת 1807 עבור הקהילה הספרדית 'מגן אבות'. צילום של התעודה נמצא היום בספר חברון. "כולם מבינים שיש לנו זכות על הקרקע", אומרת שליסל.

בקמפיין של היישוב היהודי בחברון מופיע ציטוט של הרב קוק: "גאולת דם קדושי פרעות תרפ"ט לא תבוא אלא על ידי בניין חברון, כראוי לעיר העברית הראשונה". הוא היה סבא רבא שלך.

"נכון. הציטוט הזה לקוח מדברי הרב באזכרה שהתקיימה חצי שנה אחרי הפרעות. הוא שאל אז: למה בכלל צריך לעשות אזכרה? האם יש מישהו שלא זוכר?! התשובה היא שהאזכרה נועדה להזכיר לנו לבוא ולבנות, כי רק כשיש בנייה יש זיכרון אמיתי".

בשנת 1997 נחתם הסכם חברון, ושנה לאחר מכן נרצח אביה של שליסל, הרב שלמה רענן, בביתו בחברון. משפחת שליסל עברה להתגורר בחברון בעקבות הרצח וכתגובה אליו.

בשנת 2001, בעקבות הרצח של התינוקת שלהבת פס, נכנסו משפחות יהודיות להתיישב במתחם השוק. משפחת שליסל היתה אחת מהן. בית המשפט הצבאי שדן בנושא קבע שעל המדינה להשכיר את מבנה השוק ליישוב היהודי בחברון, אך המלצת בית הדין לא מומשה. במקומה, ואחרי הגירוש מגוש קטיף, החליטה הממשלה לפנות את המשפחות היהודיות מהמבנה.

"אמרו לנו לצאת מהבתים, אבל נתנו לנו להשאיר שם את הארונות והמזגנים. הבטיחו לנו שהצבא ישלח מכתב לשוכרים הערבים שהשכירות נגמרה ונוכל לחזור. אבל ביום בהיר אחד גילינו שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שההסכם איתנו מבוטל. רימו אותנו. בכינו על הגירוש מגוש קטיף, אבל פתאום הרגשנו את הכול על בשרנו. זה היה משפיל" מספרת ציפי שליסל.

לאחר הפרת ההסכם ניסו שתי משפחות לחזור לגור במתחם, אך אחרי תקופה קצרה פינו אותן בפינוי אלים מאוד. מאז עומד מתחם השוק שומם ומחכה לבעליו החוקיים.

"יום יבוא וזה יקרה", אומרת שליסל, "השאלה היא מי ייזכר בהיסטוריה כמנהיג שגאל את אדמות היהודים שנרצחו כאן.

אולי זאת דרישה מוגזמת?

"החזרת דרום הרובע היהודי לבעליו החוקיים היא בכלל לא שיא, היא המינימום שצריך לעשות. יש לנו היסטוריה במקום הזה וזכויות קניין – צריך להפסיק לפחד. כל רגע שהשטח הזה נשאר בידי הערבים – הוא חרפה לאומית".

למה דווקא עכשיו?

"יש היום דרישה עצומה של יהודים לבוא לגור בעיר השנייה הקדושה לעם ישראל – אבל אין מקומות דיור", מספרת שליסל, "רק הבוקר מישהי שלחה לי הודעה שהם רוצים לבוא לגור בחברון, אבל פשוט אין לה מקום, כלום! היישוב בן עשרות שנים, יש דור צעיר שגדל פה ורוצה לגור, וצריך לתת לו אפשרות להישאר כאן. אם במקרה מתפנה דירה – פורצת מלחמת עולם מי יזכה בה. זה לא נורמלי!

"מדינה שגאה בזהות היהודית שלה, שרואה מה היישוב היהודי עבר, הייתה לוקחת כפרויקט לאומי ליישב את חברון. במצב הנוכחי אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיאבק על כל גרגר אדמה.

"אנחנו נמצאים לפני שבת חיי שרה, שבה מסופר על הקניין הראשון שעשה אברהם אבינו בארץ ישראל. איך מדינה יהודית לא נותנת לממש את הקניין הזה?! חברון היא שורש האחיזה של העם היהודי בארצו".

אחרי הרבה שנים בעיר, איך את יכולה לתאר את החוויה של שבת חברון?

"זה משהו מיוחד. כל עם ישראל מגיע לחברון. מהארץ, מחו"ל, דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, חברי כנסת, רבנים… הרחובות מלאים באנשים, באוהלים, בקרונות. בשנה שעברה התארחו כאן 35,000 איש בשבת. גם אחרי כניסת שבת נשארו בדרך שיירות של מכוניות שלא הספיקו להיכנס לעיר, ואנשים עזבו את המכוניות והתקדמו ברגל. הם ישנים במבני ציבור, אצל משפחות, בקרוונים ובאוהלים. כל שנה אני מתפעלת מהיצירתיות של האנשים, שממציאים פטנטים איפה ללון. אפשר להסתובב ברחובות, ומכל מקום נשמעים שיעורים, סיורים ותפילות. זו באמת שבת מרגשת".

כשהיא נשאלת אם השבת מזכירה במשהו את מירון בל"ג בעומר היא עונה מיד, "זה אולי מזכיר את העלייה למירון בל"ג בעומר, אבל כאן יש משהו מיוחד: אנחנו מוקפים באויב ערבי שמנסה לפגוע בנו, והוא עשה זאת לא פעם ולא פעמיים. ולמרות הכול, אנשים נשבעים אמונים לחברון".