הוא היה איתנו שם, בחולות. פרידה מהרב אלישע זצ"ל
נעמי גולן, מנוה דקלים, הייתה נערה תמימה בת 17 שנאבקת על ביתה, והיא זוכרת את הרב "ששמח איתנו כשחשבנו שהנה ניצחנו, חיזק אותנו כשנפלה רוחנו. לא בא "לחזק" אלא להיות איתנו"
נוה דקלים, 2004. נערה תמימה בת 17 נאבקת על ביתה. בין הפגנה לישיבת מטה, בין פנים אל פנים לחלוקת פליירים בצמתים, היא שומעת שיש היום שיעור של הרב אלישע.
היא בת 17, וגדלה כל חייה בגוש קטיף. היא עוד לא מבינה שיעורי תורה ברמה גבוהה, עוד לא מכירה את שפת הרבנים.
אבל כשהרב אלישע מגיע, היא מתייצבת: מוצאת מקום בעזרת הנשים ממנו תוכל להביט ישירות אליו, למתוח קו בינה לבינו, דרכו יעבור הקול המרגיע ישר לאוזניה, דרכו יירשם בתוכה המבט מלא האמון והאהבה, והיא לרגע אחד תתמלא בביטחון שהרב הזה משדר, הקצב האיטי והבוטח של המילים יחד עם העוצמה הפנימית שבהן חודרים אל ליבה ומצליחים להכניס בו יציבות מה בימים מטלטלים וסוערים, ממלאים אותה כוחות מחודשים.
מרגישה בבית
הנערה גדלה ומגיעה לירושלים הבירה. הרבה רבנים, הרבה תלמידים. כאלה שגדלו על זה, כאלה ששוחים בים התורה הזה, שמקורבים ומכירים ובעניינים.
והיא, נערה תמימה שהגיעה מהפריפריה הרחוקה, מחפשת את עצמה. אבל יש רב אחד שבשיעורים שלו- מרגישה בבית. היא מתפלאת איך בכל שיעור מחדש הרב מזכיר את "אנשי גוש קטיף".
את ההורים שלה, את החברים של ההורים שלה, את כל אלו שנלחמו יחד על הבית, את אלו שהיום מתאבלים ואוספים את השברים. את אלו שהיא כ"כ דואגת להם. בכל שיעור מחדש, הרב מזכיר אותם ואת מעשיהם וגבורתם ומסירות נפשם.
העולם היפה שנכחד
והרב יודע על מה הוא מדבר, הוא הרי היה איתנו שם, בחולות. הוא היה איתנו בעולם ההוא, העולם היפה שלנו שנכחד, שמאז אנו מתהלכים כואבים חסרים ממאנים להתנחם. שבורי לב וקרועי אדמה, מנסים להסביר למישהו שלא היה שם על מה הגעגוע והזעקה.
אבל מי שלא נשם, מי שלא ראה את השקיעות, מי שלא נצרב בשרו מהשמש הלוהטת ומאש הפצמ"רים, לא יידע לעולם. אבל הרב יודע. הוא ישב מולי בבית הכנסת, שם, בעידן ההוא, האבוד. הוא היה איתנו בשעות הקטנות של הלילה, נכנס בשקט לישיבת המטה לאחר שעתיים נסיעה מהתחנה הקודמת שלו, ואומר בדממה, לא רוצה להפריע: באתי להתחזק.
הרב אלישע מגיע
הוא שמח איתנו כשחשבנו שהנה ניצחנו. הוא חיזק אותנו כשנפלה רוחנו מפיגוע או מהתקדמות חקיקת חוק ההתנתקות בכנסת. הוא הגיע לא רק כשהיתה עצרת חשובה ומכובדת, אלא בעיקר לאירועים ה"שוליים"- רוצים לעשות שיעור קבוע בשכונה החדשה, הרב אלישע מגיע. הנוער ביישוב צריך חיזוק, הרב אלישע מגיע. מבקשים מהרב להגיע, הרב מגיע. הוא היה גם כשהיו עוד רבים כמוהו, אבל הוא הכיר אותנו מבפנים, הוא לא בא "לחזק" אלא להיות איתנו, הוא בא להקשיב.
עוברות השנים. הנערה לאישה היתה. היא כבר מכירה קצת יותר את שפת השיעורים. אבל שפה כמו של הרב אלישע, שיש בה כבוד, שיש בה עוז וענווה, שיש בה הבנה דקה, רגישה ומאמינה של המציאות, עומק אינסוף ופשטות יפהפיה של נפש ואומה, שהיא מוצאת בה רגע אחד של בית- אין עוד.
(בקיץ האחרון נכנסנו עקורי נוה דקלים- שבגוש קטיף, לאחר 13 שנה, לבית כנסת חדש משלהם ביישוב ניצן. הרב אלישע וישליצקי זצ"ל הגיע לקבוע מזוזה. הוא כבר לא היה בקו הבריאות, ובכל זאת התאמץ וזיכה אותנו בנוכחותו. וזו ההודעה ששלח לנו לאחר האירוע. הכי הרב אלישע:
"מכח צמיחתכם האמיתית נתתם לאיש פשוט לגעת בשולי גלימת גבורתכם.תודה עצומה .מצדיע לכם באהבה")
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו