הוצא מהקשרו

בדרשה חריפה של הרב רפאל זר הוא עמד על כך שלא כל מי שלובש כובע ומעיל ויש לו זקן הוא צדיק. בהקשר לכך הוא ציטט אמרה של ה"בבא סאלי", על כך שיש אנשים שבגהינם ידליקו אותם מהזקן. המשפט הזה השתלב היטב בסגנון הבוטה של הדרשה.

ראיתי במשפט הזה מטאפורה קולעת, ולכן, בקיר הפייסבוק שלי, התחלתי בו את המסר אודות השטיבלך בקטמון. כשזה התפרסם באתר וקיבל כותרת, הכותרת הוציאה את המשפט הזה מההקשר המטאפורי. היא פירשה אותו כפשוטו, ובנוסף, נתנה מקום להבין כאילו הדברים נכתבו ישירות נגד הרב אלון דבר שאינו נכון. כנראה שמה שמובן בהקשר הדרשני, לחלוטין אינו מובן בהקשר של השיח באתר.

מאחר שכבר התפרסמתי באתר שלא בטובתי, אנסה להגיב להמולה בצורה מסודרת.

מי אני?

חלק מן המגיבים, שאינם אמונים על דברי הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה", שאלו מי אני בכלל. למרות שזה אינו רלוונטי, אתם יכולים להסתכל בקישור הבא. חיוני בעיני שרבנים בכירים מהשורה הראשונה ישמיעו את קולם בנושא ההתמודדות בפגיעות מיניות במגזר, אך זה עדיין לא קורה.

זה לא תענוג גדול לעמוד בחזית. מלבד התגובות באתר אני מקבל גם איומים כאלה ואחרים, שיחות נאצה ומשלם על כך מחירים נוספים. ואף על פי כן, הקול הזה חייב להישמע מפני שישנה מציאות שאסור לנו להתעלם ממנה.

פורום "תקנה" עוסק בתחום מאד צר – פגיעות מיניות תוך ניצול סמכות. גם בתחום זה הדברים נעשים למחצה, לשליש ולרביע. אף רב חשוב לא לקח על עצמו להשמיע באופן חד משמעי, ובקול צלול ורם את קולם של הנפגעים.

לקחתי את זה על עצמי, כדברי הרמח"ל בספרו "אדיר במרום" (עמ' כט): "כל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, ולהיכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס". אני לא נהנה מזה. זו שליחות. ייתכן שבמקור זו בכלל אינה השליחות שלי. אני עושה אותה במקומו של מי שהיה מיועד אליה ומעל בה.

על מה ולמה ההמולה? כן, זה קורה גם אצלנו!!!

מחקר שהתפרסם  בכתב העת החשוב Psychiatry בנובמבר 2007 הראה באופן חד משמעי כי אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות. השכיחות של פגיעות מיניות במגזר הציוני דתי ובמגזר החרדי זהה לשכיחותן באוכלוסייה החילונית. הנתון, לפיו אחת מכל 4 נשים, ואחד מכל 6 ילדים נפגעו מינית, חוצה מגזרים. רוב הילדים שנפגעו לא יספרו על הפגיעה. הם יגדלו כמבוגרים פגועים. המשמעות היא, שבכל בית כנסת, אחד מכל 6 מתפללים עבר פגיעה מינית. זוהי המציאות שבה אנו חיים.

למי שסבור שזוהי רק סטטיסטיקה אצטט כאן עדות מן השטח, של דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות בירושלים (ילדות הפקר, עמ' 28):

"הייתי רוצה לספר לכם שאצלנו זה לא קורה; אצלנו אין ילדים שעוברים התעללות; אצלנו אין תקיפה מינית, אצלנו אין פגיעה מינית במשפחה. אבל כמנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות אני מתמודדת מדי יום עם האמת המרה, עם אינסוף סיפורים של כאב וייאוש.

גם לאחר שמבינים שזה קורה אצלנו, במגזר הדתי, עדיין נוח לנו לחשוב שזה לא קורה ממש אצלי, בשכונה או ביישוב שלי, ולא אצל החברים שלי, או במשפחה המורחבת שלי. זה קורה אי-שם, בחלקים החלשים של החברה.

אבל אנחנו במרכזי הסיוע, שמקבלים פניות מנשים וילדים בכל רחבי הארץ, יודעים היטב, שהנפגעות שלנו הן החברות וקרובות המשפחה של כל מי שקורא את החוברת הזאת. לכל אחד מאתנו יש חברה או בת משפחה או שכנה שעברה התעללות. אבל היא אינה מספרת את סיפורה, כי לספר זה מסוכן. חשיפת הסיפור תחריב הכול".

לצערי, אנחנו ציבור בהכחשה. החשש מה תאמר החברה הכללית על תופעת הפגיעה המינית בחברה הציונית-דתית משתק אותנו. אני מסוגל להבין את מניעי ההכחשה, אבל התוצאה נוראית –  יצירת חברה מעודדת פוגעים, חברה העוברת יום יום ושעה שעה על הציווי "לא תעמוד על דם רעך" תוך ביטויי צדקנות לא רלוונטיים מהלכות לשון הרע.

ההתייחסות המצופה מן הקהילה פשוטה וחד משמעית. יש פוגע ויש נפגעים! הקהילה אמורה לרחם על הנפגעים, לעודד אותם, ולעזור להם לשאת את משא הפגיעה. ומאידך, עליה להציב כלפי הפוגע תביעה חד משמעית לתשובה, הכוללת ווידוי, לקיחת אחריות ובקשת מחילה מפורשת מן הנפגעים "עד שירצה את חברו", לא מילימטר פחות!

הכחשה וגרירת הנפגעים לבית המשפט היא ממש לא עשיית תשובה. חשוב להדגיש: אין מקום לרחמים כלפי הפוגע בטרם לקח אחריות על חטאו. רחמים כאלו הם דרכה של הנצרות (אורות התשובה יב, י).

הסטטוס שעורר את המהומה

"לא הוכחה אשמתו"

סקרים שונים מדברים על  0.5% – 5% תלונות שווא בנושא של פגיעות מיניות. זה כמובן משתנה מחברה לחברה. ככל שהמחירים שהחברה גובה מן המתלוננים והמתלוננות גבוהים יותר, ירד אחוז תלונות השווא. אתם יכולים להבין, שבחברה שלנו, שגובה מחירים מטורפים מהמתלוננים, אחוז תלונות השווא יהיה מן הנמוכים. בכל נושא אחר הסבירות הגבוהה למהימנות התלונה הייתה מספיקה בכדי להאמין לה.

בנושא הפגיעות המיניות, נתלה הציבור באותם מקרים ספורים של תלונות שווא כבחבל הצלה, כאילו עצם האפשרות התיאורטית לכך שהתלונה אינה נכונה תפתור לכולם את הבעיה. את השאלה האם הייתה פגיעה מינית מבררים אצל אנשי הטיפול. הדיון בבית המשפט הוא אחר לגמרי – האם המדינה, על אף ההגבלות הראייתיות שהטילה על עצמה (חזקת החפות, חוק ההתיישנות, מתן הזדמנות לנאשם לייצג את עצמו באמצעות עו"ד שמטיל את חיתתו על המתלוננים והמתלוננות), תוכל בכל זאת להעניש את הפוגעים. ברור לכם שגם אם התשובה שלילית היא אינה מעידה דבר על מה שאירע.

לידידיו ומוקיריו של הרב אלון

אסיים בנימה אישית. את הרב אלון הכרתי בנערותי. הדרכנו יחד בסניף בני-עקיבא בירושלים, חלקנו את הווי צוות ההדרכה ופעם אפילו יצאנו שנינו לטיול במדבר. מי כמוני היה שמח אילו החשדות נגדו היו מתבדים.

לצערי, לצערי, מניתוח המידע שהתפרסם, זה לא הכיוון. אני מבין את הרצון לעזור לרב המוערך. גם אני הייתי רוצה לעזור לו, אך העזרה הנכונה לא תהיה באמצעות גרירת הנפגעים לבית המשפט, אלא באמצעות תהליך של תיקון.