ספרו החדש של ד"ר יואל רפל, "קבלת שבת" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011) מצטרף לשורת ספרים הולכת וגדלה, המנסים לגשר בין המסורת הדתית, רבת השנים, לאדם ולמציאות המודרניים.

על פי רוב – ו"קבלת שבת" אינו יוצא דופן – חיבורי הז'אנר לוקטים מיצירות יהודיות, אם ספרותיות ואם אומנותיות, לאורך השנים, ואלו מוגשים לקורא באופן ידידותי ונחמד למראה; כמדומה, מתוך מחשבה שהיחשפות לחביור הבין-דורי תוכיח לקורא המורדני כי סוגיות אלה נדונו במרוצת השנים, כי סוגיות אלה היו רלוונטיות מאז ומעולם, באמצעות פירושים שונים ומגוונים – והוא הדין לדורו שלו.

אולם, "קבלת שבת" אינו מציע פתרון חד-משמעי לשאלת הגישור בין המסורת למודרנה. הספר טומן בחובו שתי הבנות שונות אודות מטרתו שלו, שתי הבנות שמשקפות שתי גישות יסוד בבואנו לדון בשאלת הרלוונטיות של המסורת למציאות.

בהקדמתו לספר, רפל מסביר כי "ספר זה מוגש לקוראים כתוספת לארוחת השבת". הקורא האידיאלי של רפל כבר מציין את השבת, מבחירה, כבר מעניק לה משמעות ייחודית: ארוחת השבת. זוהי נקודת המוצא של רפל, וממנה, ניתן להתקדם לספר.

בלשונו: "יהיה מי שיגיד שהריהו כזר פרחים המוגש לבעלי הבית, המפיץ ריח טוב ואוריה טובה. ויהיה מי שישווה אותו דווקא לתוספת של מזון רוחני המצטרף לארוחת השבת החגיגית, ומביא עמו זמירות ותפילות".

מקור השראה נצחי

את הספר חותמת הסופרת יוכי ברנדס. אם שבתו של רפל מתחילה מהפנים, מן האווירה הביתית, החמימה, ושופעת החוצה, הרי ששבתה של ברנדס נעה בכיוון ההפוך. ברנדס פותחת באופיה האוניברסאלי של השבת: "השבת היא אחת המתנות הגדולות ביותר שהענקנו לאנושות… הרעיון שלכל אדם באשר הוא מגיעה מנוחה… מאחורי תפיסת העולם ההומניסטית ניצבת לה השבת כמקור השראה נצחי".

השבת שייכת לכלל האנושות – וממילא, היא נכפית על האדם, על כל אדם באשר הוא. בהתאם, האדם אינו בוחר האם לציין את השבת; עליו להחליט כיצד לציינה. זהו החלל שממלא "קבלת שבת". הספר "נותן מענה לאלו הרוצים לצקת תוכן לשבת האישית והמשפחתית שלהם". הספר אינו נדבך נוסף לחוויית השבת, אלא 'מענה' ו'תוכן' ראשוניים.

כיצד ניתן להבטיח רלוונטיות לחיבורים וריטואלים עתיקי יומין? מול דילמה זו ניצבים רפל וברנדס. רפל מציע לעבוד עם התשתיות הקיימות. לייצור תוספות. זר פרחים לקשט את שולחן השבת שעומד ומחכה. ואילו ברנדס טוענת כי יש לטרוף את הקלפים ולבנות את הרלוונטיות מהיסוד. לצקת תוכן. למעשה, זוהי הדילמה העומדת בפני כל מבשר רפורמה: האם עליו לעבד את הקיים או לשנות את כללי המשחק בכדי לקרב את המצב הרצוי?

לזכותו של הספר, שהוא מאפשר את שתי ההבנות, זו של רפל וזו של ברנדס. ללמדך, שלמילה הכתובה חיים משלה, שנתונה לפרשנויות שונות, אף מנוגדות לזו של מחברה. לזכותו של הספר – שכן, שאלת הרלוונטיות הינה שאלה סובייקטיבית ביסודה: אין תשובה אחת נכונה, ואין שיטת עבודה שעדיפה על חברתה. מה שיעצים את תודעת השבת לאחד, לא בהכרח יצליח עם זולתו

אל להם, לבאים להתמודד עם שאלת הרלוונטיות, להציע פיתרון אחד, כללי. הצעה כזו לא תהיה אלא מניפולציה, הכוונה מחושבת להשקפה מסוימת. כדי שהצעה כזו תתקבל על הדעת – עליה להסתייג, עליה להבהיר שמדובר בהצעה אחת מני רבות, שכל אדם זכאי ורשאי לפרשנותו שלו. אך המענה הלגיטימי ביותר לשאלת הרלוונטיות, שאינו חוטא להיגיון הישר, הינו המענה שמעלה את השאלה לשיקול דעתו של הקורא, מעלה את השאלה לדיון ציבורי – אך אינו כופה פרשנות ספציפית.

אם לדון על סמך תגובותיהם והבנותיהם השונות של רפל וברנדס – אזי ש"קבלת שבת" עומד במשימה.