בשנים האחרונות מתרחבת תופעה בתרבות העולמית (נפוצה בעיקר ביפן, משום מה); המכונה בעגה המקצועית בשם 'תסמונת פיטר פן' ('הילד שלא רצה לגדול'):

בחורים ובחורות, בגילאי העשרים פלוס אשר אינם מעוניינים להיכנס למעגל החיים הבוגר (לימודים על-תיכוניים, עבודה וכו').

מדובר בכמות לא מבוטלת של צעירים שהיו אמורים לכאורה להיות בשלב זה של חייהם בשיא הפעלתנות, וחלף זאת מסתגרים בחדרם; מפתחים תלות כלכלית בהוריהם; מבלים שעות מרובות מול האינטרנט וחלקם אף מגיעים בשלב זו או אחר לסוג של אגורפוביה (פחד ממרחבים פתוחים).

בישראל המצב אמנם שונה; השירות הצבאי/לאומי מביא בהכרח את הצעיר לבגרות מסוימת. יחד עם זאת, בתקופה לאחר השירות הצבאי מופיעות לעיתים בעיות דומות, גם אם לא באופן כה מוקצן: צעירים הנכנסים ל'תקופת ריחוף' בה מצויים הם בחוסר עשייה, בדחייה חוזרת ונשנית של כניסה ללימודים, הסתגרות בבית, דיכאון וכו'.

לעיתים, הפוך על הפוך, דווקא השירות הצבאי/לאומי (שהיה יכול להיות משמעותי מאד) נותן כביכול 'לגיטמציה' לתקופה ארוכה של פסק זמן פסיבי מהחיים.

הסיבות לתופעה הפסיכולוגית-חברתית הזו הינן מרובות: שפע כלכלי המאפשר לבחור צעיר לדחות את כניסתו למעגל העבודה; טכנולוגיות וירטואליות אשר אינן מצריכות קימה מהכיסא; תרבות המעודדת נהנתנות, פינוק, ספקנות וקושי בקבלת אחריות – כל אלה משמשים כמעכבים בפיתוח עצמאות אישיותית. אולם מעבר לכל ההסברים הפסיכולוגיים הללו, יש כאן ביטוי לכשל בתודעה האמונית העומד בשורש העניין.

התפיסה האמונית הישראלית הינה תפיסה אחדותית. היינו, הבנה כי כוחות המציאות כולם, למרות שנדמים במבט ראשון כסותרים ומתנגדים זה לזה – שורשם במקור אחד; באלוקים! "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". להבנה אמונית זו ישנן נגזרות נפשיות: כשם שישנו קו אחדותי שחורז את המציאות כולה בקו אחד, כך אני אמור לאגד את כל כוחות הנפש שלי באחדות אחת; "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

ממילא – אקטיביות, שליטה, נמרצות – הם לב ליבה של עבודת ד' (בשפתם של הרבה ראשונים מכונות כל התכונות הללו בשם "שמחה"). גם ריכוז בתפילה, שמירת הלשון והברית – כולם שייכים לאותו רעיון של שליטה ומיקוד כוחות הנפש.

התפיסה החילונית, ששורשה בתרבות האלילית-יוונית, היא הפוכה: תפיסה פרודית הרואה כל כוח כעומד בפני עצמו. ממילא – פרטיות, פסיביות, שאיפה של כל כוח להתכנס בעצמו (=אגוצנטריות) – עומדים במוקד התרבות. תופעות כדוגמת קשיים בניהול חיי משפחה ומערכות זוגיות, עצבות, ספקנות כרונית, תחושת בדידות – מאפיינות את החברה המערבית.

צרכנות מוגזמת של מדיה חזותית פסיבית (טלביזיה, סרטים), חוסר ריכוז, עודף גירויים, בריחה לעולמות וירטואליים (אינטרנט, פייסבוק) – כל הללו הם תוצרי מדיניות חיים של פיזור כוחות הנפש.

המדרון לתופעות מעין אלו הוא חלקלק. הרבה פעמים העיכוב בכניסה למעגל החיים נעשה מסיבות מוצדקות: נסגרה ההרשמה לשנה זו במוסד בו רצית ללמוד; צורך נורמאלי לנוח מעט לאחר שירות צבאי/לאומי מאומץ וכו'. כל עוד, הדברים נותרים תחומים בפרק זמן של מספר שבועות/חודשים קטן וכדומה – ניחא; הבעיה מתחילה להתעורר כאשר התקופה הזו גולשת ליותר מכך. הדברים מאד תלויים: א) בתודעה האמונית-נפשית של האדם, ב) כיצד מארגן הוא לעצמו את הזמן במהלך תקופה זו.

נגזרות מעשיות:

א)      כדאי להעמיק בלימודי אמונה ומוסר העוסקים בפיתוח האחדות והריכוז בנפש. ספרים כמו שמונה פרקים לרמב"ם; מוסר אביך לרב קוק – יכולים לעזור מאד.

ב)      אחרי הצבא/שרות לאומי, אל תאפשר לעצמך תקופת זמן ארוכה ללא מסגרת. גם במצבי ביניים של קדם-לימודים/עבודה, ארגן לעצמך מסגרת מחייבת – לימוד בבית מדרש מסודר, עבודה זמנית, התנדבות וכו'.

ג)        בנה לעצמך סדר יום ברור: שעה קבועה להשכמה (לא יקיצה טבעית!), תפילות מסודרות, זמן לימוד עם חברותא, שיעור שבועי, זמן בו יושבים עם ההורים/אחים. טיולים ובילויים תחומים בזמן וכדומה. סדר חיצוני מעצב סדר פנימי.

ד)      גם אם כעת אתה מצוי ב"פסק זמן"; חייב להיות תכנון (ברור, לא מעורפל) וקצוב בזמן של התוכניות העתידיות: עוד X חודשים מתחילים לימודים; אני הולך ללמוד מקצוע Y; אני מעוניין להשתלב בעבודה Z; וכן על זה הדרך.

ה)      העיקר: אל תהיה יותר מידי עם עצמך. צא מהבית; מעט ככל האפשר בישיבה מול האינטרנט (לזה יש עוד סיבות שמיותר לפרט); עשה פעילות גופנית; הפגש עם חברים (רציניים, לא מפגש סטלנים); מצא תחומי עניין פרודוקטיביים שיוציאו אותך משקיעה בדמיונות ופסיביות. בקיצור, קח את עצמך בידיים.

בהצלחה.

==

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות.

המאמר לקוח מתוך החוברת בהמשך הדרך 4 – הדרכה רוחנית מעשית לתקופת הואקום שלאחר הצבא או השירות הלאומי בהוצאת עמותת 'תורה אחרי צבא'.