עד שנפטר, ביום שמלאו לי 21, סבא שלי ניסה לספר לי את הסיפור שלו.
כל כך הרבה פעמים ניסה, אבל שני דברים היו עוצרים אותו תמיד פחות או יותר באותה נקודה של הסיפור: הבכי שלו, שלא אפשר לו להמשיך (הוא היה אדם מאוד רגיש), והצעקות של סבתא שלי מכיוון המטבח שפתאום קלטה ששוב הוא מספר לי את הסיפור שלו ("תעזוב אותו במנוחה! למה הוא צריך לדעת הכל?!?").

רק כשנפטר – סבתא שלי התחילה לדבר בעצמה

את הסיפור שלה סיפרה בצורה מאוד מדויקת וקרה עם תאריכים, שמות, כתובות ורשמים נפשיים מדויקים של הדמויות. היא אף פעם לא בכתה כשסיפרה את הסיפור. היא דיברה תמיד בכעס עצום ובחוסר מוכנות לגלות גרגר של הבנה לאף לא אחת מדמויות המשנה או עובד זוטר שבזוטרים מעובדי הבמה בטרגדיה היהודית הזו.

בשם "אדולף היטלר" כמעט לא הייתה מוכנה לעשות שימוש. היא קראה לו "היימח שמוייניק". והיא כעסה עליו לא בגלל ששת המיליונים כמו בגלל האחות הגדולה שלה שנרצחה. היה משהו מאוד מקראי בזעם הזה שלה שהתגלגל לחוסר המוכנות לתת שם לאדם שלא ראוי לכך, והיה משהו מאוד יידישאי בביטוי הזה "יימח שמוייניק"; מעין כינוי חיבה לרוצח המונים. כאילו יהודי לא יכול ממש לשנוא עד הסוף.

לפני ארבע שנים דודה שלי, חיה קלוגהפט, תרגמה חלק מדפי היומן של סבא שלי על האירועים שעברו עליו בחודש פברואר של שנת 1942. תשע שנים אחרי שנפטר ובלי שהצלחתי מעולם לשמוע ממנו את הסיפור באופן רציף פרצו לחיים שלי 942 מילים שסיפרו בשפה תמציתית וחדה ושאותן כתב הרבה מאוד שנים לפני שנולדתי.

הן סיפרו על התדהמה הגדולה שאחזה ביהודים כשפרצה המלחמה, וזאת על אף כל הסימנים המוקדמים שהיו בשטח, על האכזריות הגרמנית שלא איחרה לבוא ושלא ידעה גבולות, על השחיטה הגדולה, על תפקיד האח הבוגר שלקח על עצמו סבא כשהחליף את אחיו הצעיר ועוד.

שמעתי אומנם מסבא הרבה סיפורים במהלך השנים על קורות המלחמה, אבל מעולם לא בצורה כזו. התורה שלו נמסרה תמיד מגילות מגילות; אף פעם לא כספר. אף פעם לא ברצף כרונולוגי. אף פעם לא שמעתי את הסיפור כולו בצורה בהירה כל כך וקשה כל כך. אף פעם לא חד כל כך. פחות מאלף מילים תורגמו כאן מאידיש לעברית, אבל כל מילה כאש, וכפטיש יפוצץ סלע.

העליתי זאת בזמנו לפייסבוק ולמרות התוכן הקשה של הדברים שעלו, עצם החיבור הזה בין סבא שנפטר לפני שלוש עשרה שנים והפייסבוק שפרץ לעולמנו כמה שנים אחרי שסבא כבר לא היה בו, העלה אצלי חיוך קטן.

פייסבוק היא אחת מהרבה תופעות שלסבא שלי לא יצא להכיר. הרעיון הזה שלפיו כל העולם כולו "כפר גלובלי קטן" – לא ממש נתפס על ידו. אצלו כל העולם כולו היה, ואחרי מה שעבר – ודאי שנותר, "גשר צר מאוד". גשר צר שסבא שלי הקפיד לא ליפול ממנו גם בתקופות הקשות ביותר, ולמרות הגורמים השונים שדאגו לא פעם לנער את הגשר הזה עבורו.

במקום אנשי הכפר הגלובלי הקטן, סבא העדיף את אנשי עירו. "הוא בן עיר שלי", היה נוהג לומר על אנשים שהתפלאתי על הקשר המיוחד שיש לו איתם. ואת הקשרים האלה דאג לפתח ולטפח.

והאמת שלא רק איתם. וזה תמיד הדהים אותי בכל פעם מחדש.

זה יכול היה להיות ברחוב הרצל, לצד בית הספר תחכמוני בבת-ים, וזה יכול היה להיות ביציאה מבית הכנסת 'חסידים', וזה יכול היה להיות במקום סתמי; במכולת לצורך העניין – סבא היה מסוגל לפתח שיחה ערה, שעשויה היה להימשך גם שעה, עם אנשים שלא הכיר ולא פגש לפני כן. והוא לא עשה את עצמו נחמד – הוא באמת אהב כל יהודי באשר הוא יהודי וביקש לדאוג לו.

נדמה לי שהגשר הצר כל כך שעליו פסע במשך כמה שנים בחייו יצר בו את היכולת להחזיק מאוד חזק באנשים שסביבו. לוודא שהם אינם נופלים מהקצוות. הוא הרעיף עליהם תמיד חום ואהבה ובאופן כללי נראה לי שהוא היה אחד האנשים הכי רגישים שהכרתי.

צבי אברס (מתוך היומן המשפחתי)

מדפי היומן כפי שתורגמו מאידיש מתוך ספר הקהילה של סוקול:

"הגסטפו בטרטקוב דרש מהיודנראט להעמיד לרשותם 50 בחורים בני 16-24. לקבוצה זו צורף גם אחי: בן-ציון. אבל אני, שהייתי בוגר ממנו, הוצאתי אותו מן הרשימה וצרפתי את עצמי. ביום שישי לפנות ערב כשיצאתי מהבית ונפרדתי לשלום מהמשפחה- ליווה אותי אבי ע"ה ואמר לי: "מי יודע בני אם נתראה שוב. זכור, הישאר יהודי".

50 בחורים מטרטקוב נקרעו ממשפחותיהם, מאבותיהם ומאמותיהם, מאחיהם ומאחיותיהם. יצאנו לכיוון סוקל. לבד… אף אחד מהיודנראט לא ליווה אותנו. היו ביניהם כאלה שהיו צריכים לשלוח את בניהם אך הסתירו אותם ומחקו אותם מהרשימה.

בסוקל נתקבלנו על-ידי הגרמנים בברוטליות… מבול של מכות ירד על גבינו. במשך כל השבת התאספו עוד קבוצות של בחורים מעיירות אחרות. צרפו אותנו לקבוצה נוספת של 50 בחורים ברכב אחד. שיירת מכוניות עמוסות בבחורים יהודים יקרים החלה את דרכה ללמברג (לבוב).

במהלך כל הנסיעה היכו אותנו מכות רצח. בלמברג לא רצו לקבל אותנו. לכן שלחו אותנו שוב למקום אחר ומשם לעוד מקום. כאן קבלו רק מכונית אחת. מכונית אחרת נשלחה הלאה והלאה. המכונית האחרונה, בה הייתי עם 50 בחורים מטרטקוב נשלחה לזבארוב. שם חיכה לנו כבר מפקד המחנה קלאוס ימח שמו וזכרו. מיד כשירדנו מהמכונית והוכנסנו לצריף-באו אנשי המשטרה האוקראינית וציוו עלינו לשיר. אך כשראינו את מצב היהודים שכבר היו שם לפנינו- התחלנו לבכות.

אנשי המשטרה האוקראינית התפנו אלינו והחלו להכות אותנו בקתות הרובים, לבעוט ברגלים ועוד עד שהתחלנו לשיר…עד היום אני מרגיש את שתי הסטירות מהבנדיט האוקראיני…הלב שלי קפא ולא יכולתי לפתוח את הפה כדי לשיר…

למחרת מוקדם בבוקר חולקנו לבריגדות וגורשנו לעבודה- גריפת השלג ופריקת פחם בתחנת הרכבת. בהמשך נאלצנו במשך זמן ממושך לנתץ את המצבות בבית הקברות בזבארוב ,באוז'רנה ובטרנופול. המשימה הבאה היתה לסלול כביש בדרך טרנופול-זבארוב. כל אבן בכביש זה היתה טבולה בדם יהודי. לכל איש משטרה היתה זכות להרוג 10% מן העבדים היהודים שלו.

בשלושת החודשים הראשונים איבדנו 15 איש מן הקבוצה שלנו מטרטקוב".

================================
עו״ד גיל ברינגר, הוא יועץ לשרת המשפטים איילת שקד