"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: עילית זקצר על "סופת חול"

צילום: אופיר קפון

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

"סופת חול" הגיע מתוך היכרות של אמא שלי עם החברה הבדואית. אמא שלי היא הייטקיסטית, היסטוריונית, סוציולוגית, ובין עוד תארים רבים – היא גם צלמת סטילס. לפני עשרים שנה היא החלה לצלם קהילות שונות מתוך החברה הבדואית בישובי הנגב. היא בילתה כמעט את כל ימיה בנסיעות לדרום, ובעקבותיה נוצר חיבור עמוק ומשמעותי עבור כל משפחתנו עם קהילות הישובים.

צילומיה של אימי כללו גם עשרות חתונות אשר התרחשו בכפרים בלב המדבר, לרבות מהן התלוויתי אליה. בכך, זכיתי להכיר ולשמוע סיפורים רבים מאת כלות בדואיות, בכל הגילאים והמעמדות. באחת החתונות חוויתי את מה שהיה עבורי "המאורע המחולל" של סופת חול –התגלגלות המאורעות הדרמטית והמרגשת באותה חתונה הציתה בי תחושת בטן עמוקה שאני חייבת לעשות על הנושא סרט. הגיבורות שעמדו במרכז החתונה במציאות, הן שהיוו השראה לדמויות ולסיפור התסריט של "סופת חול" .

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את התסריט של סופת חול גלגלתי בראשי במשך חמש שנים. במהלך השנים הראשונות לכתיבה התסריט עבר גרסאות ושינויים רבים, נעתי ונדתי הלוך וחזור בין שלושת הגיבורות של הסרט ובין לוח הזמנים המדויק בתוכו עלילת הסרט הייתה ממוקמת. לבסוף התחלתי לעבוד עם עורכת תסריט מדהימה, מיה דרייפוס, שעזרה לי להבין בדיוק היכן שוכן הלב של הסרט, ואיך לבנות סביבו את העלילה, את התמה, ואת מסען הרגשי של שלושת הגיבורות. לאחר שהתחלתי לעבוד מול מיה, לקח בערך כשנה עד שהתסריט היה מוכן.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

יצאתי לדרך עוד הרבה לפני שהתסריט היה גמור. עשיתי סרט קצר באותו הנושא שהסתובב בפסטיבלים בארץ ובעולם, נמכר לערוצי טלוויזיה בחו"ל ויצר ציפייה לקראת הסרט באורך המלא. דרך הסרט הקצר התחברתי לחברת ההפקה "תותים הפקות בע"מ", שהפכו עבורי ממש למשפחה לאורך השנים ומאז הם שותפים בכל סרטי. יחד איתם השתתפתי בקו-פרודקשין מרקט בפסטיבל ברלין עוד לפני שהיה לנו תסריט מוכן. ברגע שהתסריט היה מוכן המפיקים הגישו אותו לקרנות הקולנוע בישראל להשגת מימון לצילומים.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

התמזל מזלי לעבוד עם קאסט מדהים, שחקנים שהפיחו חיים בדמויות בהתאמה מלאה למשאלות ליבי הכמוסות ביותר. השחקנים שלי היו מאוד שונים זה מזה מבחינת ניסיון בעולם המשחק. את ג'לילה (האמא) שיחקה רובא בלאל-עספור המדהימה (שגם זכתה בפרס אופיר על הסרט). רובא היא שחקנית משכמה ומעלה, והיא הכניסה שכבות עמוקות של רגש לתוך כל מילה שכתבתי עבורה.

את ליילה, גיבורת הסרט, שיחקה למיס עמאר, שבדיוק סיימה את בית הספר למשחק, וזה היה סרטה ראשון. למיס היא אישה מיוחד במינה, ודמותה של לילה השתנתה במעט לאחר שהחלטתי שלמיס היא הליהוק הנכון. ליילה קיבלה עוצמות נוספות, חוזק פנימי, אומץ ואפילו מעט חוצפה חיננית, תכונות שלא היו קיימות בדמות לפני כן, והפכו אותה להרבה יותר ייחודית וסוחפת.

את סולימאן, אב המשפחה, שיחק היית'ם עומרי, אשר אינו שחקן במקצועו, אלא צלם עיתונות. למרות שלא למד מעולם לשחק באופן מקצועי, היית'ם הוא שחקן אשר נשמתו ניכרת מתוך מבע עיניו. הוא מביא אמת ואותנטיות כובשות לכל פריים בו הוא נמצא על המסך.

את תסנים, הילדה, שיחקה חדי'גה אל-עקל, אשר הביאה דרך אופייה ומיוחדותה דמות בועטת, חזקה, מהפנטת.

אני באמת ובתמים מרגישה ברת מזל שעבדתי עם קאסט כה מדהים. כל אחד מהשחקנים היה מיוחד בדרכו, ויחד הם התחברו למשפחה אחת הומוגנית ושלמה. בחירת השחקנים נעשתה בעקבות ליהוק מאוד מורכב וארוך בכל חלקי הארץ, עליו ניצחה לימור שמילה. סיפורי הליהוק שלנו הם כה רבים, שהם יכולים למלא ספר שלם.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

זה מאוד מפחיד בהתחלה. היומיים הראשונים של הצילומים היו לא פשוטים, לקח לי רגע להבין שאני באמת ובתמים מבינה, הכי לעומק שיש, מה אני רוצה. אך ברגע שלמדתי לסמוך על עצמי, התחלתי לעוף. לצלם סרט זה כמו לונה פארק. רגע אחד אתה עולה למעלה ולמעלה ולמעלה, ורגע אחרי אתה בנחיתה מטורפת מטה. אבל כל עוד אתה סומך על עצמך שאין סיכוי שתתרסק, וזוכר שעוד חמש דקות בדיוק אתה תמצא את עצמך שוב למעלה – זו החוויה הכי מעצימה שאפשר לחוות. "סופת חול" היה הסרט הראשון שלי, אך בכל צילומים שהייתי ובכל פעם בה ביימתי בחיי, משהו בי השתנה. זו חוויה כה עוצמתית, שכבמאית אני לא מפסיקה ללמוד על עצמי, להתפתח, לגדול, ותמיד בסוף צילומים אני מרגישה כאילו פרקתי הכל ובניתי את עצמי מחדש.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

מרגש, כי הייתי מרוצה מאוד מכל פריים. ועצוב, כי היה לי כל כך מעצים ומשמח לביים את הסרט, שהיה לי קשה להיפרד מלחוות את הצילומים במציאות ולעבור לערוך אותו על מסך מחשב.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

את הסרט הראיתי לראשונה לקהל בבכורה שלו בפסטיבל סנדאנס. ההקרנה היתה מדהימה, ובין לילה שמו של הסרט התפשט בקרב באי הפסטיבל. אני זוכרת שמספר ימים לפני ההקרנה נכחתי בארוע בביתו של רוברט רדפורד ז"ל, מייסד הפסטיבל, שם כל היוצרים האחרים הסתכלו על תג השם שלי, בו היה מצוין גם שם הסרט, וביקשו ממני שאספר להם על מה הסרט. אך ביום אחרי ההקרנה כבר לא הייתי צריכה לספר לאיש דבר. כל מי שהסתכל בתג שלי הגיב בהתרגשות עצומה לאור דברים שכבר שמע על הסרט. לשמחתי הגדולה מאוד, הסרט זכה במקום הראשון בתחרות הסרטים העלילתיים הבינלאומיים באותו הפסטיבל.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

היו הרבה תגובות שהפתיעו אותי, אבל אני זוכרת תגובה אחת במיוחד, בפסטיבל מומבאיי בהודו. כשהסרט נגמר נעמדו במקומם רבים מהגברים שישבו בקהל, גברים בלבד, ומחאו כפיים דקות ארוכות. לאחר מכן, כשהתחל סשן השאלות והתשובות, אחד מאותם הגברים שנעמדו שאל אותי – איך הצלחת שהסרט ירגיש כאילו הוא נכתב על הודו? זו שאלה שהפתיעה אותי מאוד, כי כאמור, הסרט נכתב על הקהילה הבדואית הישראלית בנגב. זה רגע בו הבנתי לעומק עד כמה כל רגש הוא אוניברסלי, וכיצד, למרות השוני המאוד מובהק בין תרבויות שונות בעולם, כך הקווים המחברים ביניהן מובהקים אפילו יותר.

למה היה חשוב לך לעשות דווקא את הסרט הזה?

זה היה חשוב לי מכמה סיבות. ראשית, כשנכחתי באותה חתונה, הרגשתי עמוק בבטן שהסרט הזה חייב להעשות. ה״מאורע המחולל״ הזה חולל עבורי לא רק את הסרט, אלא גם את ההחלטה שאהיה במאית במקצועי. לפני כן עוד התנדנדתי בין מקצועות ההפקה השונים, אולם באותו הרגע הבנתי שאין לי ברירה ושאין שום התלבטות – אני הולכת להיות במאית ואני הולכת לגרום לסרט הזה לקום לתחייה.

הסיבה השניה, שהיא חשובה עבורי לא פחות, היתה רצוני להציג על המסך הגדול אוכלוסיה שעבורי היוותה עולם ומלואו, אבל עבור מרבית חברי ומכרי ממרכז הארץ, היתה כמעט נעלמת. לאורך השנים הקהילה הבדואית נהיתה לי לבית. הקשרים עם אנשי הקהילה הלכו והתעמקו, התחושה שהמפגש ביננו הוא משהו שנועד לקרות, ורצונם האדיר לקשר עם משפחתי החדירו בי תשוקה עזה לחזור ולבקר אותם, ומקומם בחיי הפך ליותר ויותר משמעותי. הם גרמו לכולנו להרגיש בית וחום, וארחו אותנו באהבה אמיתית. זהו חיבור שהוא אינו מובן מאליו בשום צורה, ועד היום אני אסירת תודה עליו. האירוח של קהילות הבדואים המשיך להיות לא פחות ממדהים לכל אורך תקופת הצילומים. הם הכניסו את השחקנים והצוות לבתיהם ועזרו ככל שרק יכלו. אני מרגישה בכל ליבי שאותו קסם וחיבור שהתרחשו על הסט, חדרו גם אל המסך.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

הסרט הזה שינה בי הרבה דברים. הוא שינה את תפיסתי כלפי העולם, כלפי קהילת הקולנוע בה אני חברה, כלפי עצמי כאדם, כלפי רבים מערכי. הוא שינה את סדר העדיפויות שלי בחיים. הוא שינה אותי כתסריטאית, כי את הסרט הבא שלי כבר כתבתי ממקום שחושב בגדול יותר, מגבוה יותר, שמבין איך להתחיל סיפור באופן שיוביל בהומוגניות לסופו, בעוד היו אלה בעיקר האינטואיציה והבטן שהכווינו אותי בעת כתיבת "סופת חול".  אבל דווקא כבמאית, אני לא יודעת איך לענות על השאלה הזו. אני חושבת שלא השתניתי הרבה כבמאית. זה מקצוע קשה, מאתגר, שמחייב אותי לתת שוב ושוב את כל כולי, על חשבון כל דבר אחר בחיי. אבל ב"סופת חול" וגם עכשיו, אני באה ליהנות. לחוות. לחפש. בידיעה מלאה שגם אמצא. וזה מה שעושה את זה שווה את הכל.