בחודשים האחרונים נדרשה הציונות הדתית למספר פעמים בהן היה עליה לערוך חשבון נפש.

פרשת הרב מהצפון, פרשת מנכ"ל המדרשה, תפיסתם של מציתי כנסיית 'הלחם והדגים', החשש שרוצחי התינוק ואביו בכפר 'דומא' הינם יהודים ופינוי בתי דרייינוף בבית אל תוך מאבק עם כוחות הביטחון, הביאו רבים ממנהיגי חובשי הכיפות הסרוגות לשלוח אותנו לערוך חשבון נפש ולחזור עם מסקנות.

עם כל הדרמטיות שבנושאים הללו ומבלי להמעיט בחשיבותם ובהשלכתם על הזרם הדתי הלאומי, דומה שדווקא המשבר הנוכחי סביב נושא הגיור הוא המשמעותי מכולם.

הסיבה העיקרית היא כמובן שבכל הפרשות מדובר במאבק של הציבור הדתי לאומי מול הציבורים האחרים ומול מוסדות המדינה, אך נושא הגיור העמיד את ראשי ורבני הציונות הדתית, מלבד המאבק ברבנות הראשית (מאבק שהם עצמם מכחישים) גם במאבק פנימי. רבנים מול רבנים. בתי מדרש מול בתי מדרש. שלימות העם מול שלימות ההלכה.

קשה לזכור מתי בפעם האחרונה קם קול זעקה מקרב רבנים בציונות הדתית כלפי יוזמה כזאת או אחרת של רבנים אחרים מאותו הזרם, בסדר גודל כמו זה שאנו עדים לו בשבוע האחרון.

אני לא תמים. הציונות הדתית רחוקה מלהיות מייצגת את ערך 'תמימות הדעים'. אדרבא, מעטים הם הנושאים שאפשר לראות בהם מכנה משותף לזרמים ולתת הזרמים בציונות הדתית.

העלייה להר הבית, סוגיית סירוב הפקודה, סוגיית סניפי תנועות הנוער המעורבים, רבני הקו, לייטים, חרדלי"ם וליברלים הם רק חלק קטן מהמגוון הרחב של המושגים המייצגים את כלל הזרמים בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, אך כל אלה לא הצליחו ליצור "קרע" אמיתי בין הצדדים כמו זה שנראה שגורמת סוגיית הגיור.

אחת הטענות שהועלו בשבוע האחרון הייתה שאם היוזמה של הקמת בתי הדין האלטרנטיביים לגיור הייתה מגיעה מקרב חוג מסויים בציונות הדתית הדברים היו מתקבלים בצורה שונה וביותר הבנה. יכול להיות. אבל דווקא הטענה הזאת מביאה להבנה שעם כל הפלורליזם הקיים בציונות הדתית יש עדיין זרם שצריכים להתייחס אליו בחשדנות.

טענה נוספת שעלתה היא יחסה של הציונות הדתית למוסדות המדינה, אחד הערכים החשובים עליו חינכו ועוד מחנכים במוסדות החינוך ובישיבות הציוניות. לא פעם עמדו ראשי הנהגת הציונות הדתית בדילמה מול ערך ה"ממלכתיות". באופן הכי חזק הגיעה הדילמה לפני כעשור בגירוש מגוש קטיף. אז דנו גדולי המגזר בשאלה מה יותר חשוב, שלימות הארץ או שלימות העם? לסרב פקודה שאולי תציל את גוש קטיף או להמשיך לדבוק בגזירה אך בלבד שהעם לא יקרע?

אפשר לומר שהדילמה שעמדה בפני רבני המגזר לפני כעשור הייתה גם זו שייצגה את שני הזרמים המרכזיים בציונות הדתית. אלה שרואים את המדינה ואת מוסדותיה כערך עליון (הממלכתיים), ואלה שממול הרואים בערכים אחרים כמו שלימות הארץ כערך נשגב יותר.

אך האם אנו בדרך להיווצרותו של זרם נוסף בתוך הציונות? האם בין "הממלכתיים" לבין ה"מחמירים בשלימות העם", כפי שאמר הרב רבינוביץ' בשבוע שעבר, יש מקום לזרם נוסף? זרם שמצד אחד רואה במדינה ובמוסדותיה את תחילת הגאולה, אך יודע גם מתי צריך לעמוד מנגד וליצור אלטרנטיבות. זרם שמכיר בקדושתו של צה"ל אך סבור שבמקרים מסויימים יש לסרב פקודה.

כך או אחרת לפי שעה קשה מאוד לדעת. אי אפשר לדעת כיצד הרבנות תגיב להקמת בתי הדין האלטרנטיביים והאם הם ימשיכו לפעול לטווח ארוך. אך, מה שבטוח הוא שמדובר באחת משעותיה המאתגרות של הציונות הדתית, שעה שגם אם אחריה לא יקום זרם נוסף, מדובר בצעד משמעותי בדרך לגיבושו של אחד המגזרים המשמעותיים ביותר במדינת ישראל.