הציבור שבשמו מדבר הרב אפרתי הוא קטן ומצומצם

תגובה למאמר " זעקתה של נשמתנו" מאת הרב ברוך אפרתי ולמאמר של הרב עדו רוזנטל, חברי לספסל הלימודים בבית הספר היסודי, על כנס היסוד של מפלגת 'יחד'.

לאחר המלחמה העולמית הראשונה ניסה הראי"ה קוק זצ"ל לייסד תנועה דתית ציונית שאינה חלק מן ההסתדרות הציונית, וככזו היא פטורה מן הפשרות המעשיות ומהירידה הדתית הנכפית על מי שמנסה לפעול ביחד עם החילונים.

הרעיון היה שתנועה רעיונית חזקה ונלהבת תשפיע על הציונות בדרך של השראה והנחיה, במקום לבוא במגע מעשי ובתככים פוליטיים עם הציבור הכללי. הדחיפה לרעיון הייתה אכזבתו מתנועת ה'מזרחי' שפעלה בתוך ההסתדרות הציונית ולא השיגה רבות.

לא באה תנועתנו הירושלמית, לדחוק את רגליה של התנועה הציונית, כי אם להרחיב את גבולה, ולהכניס בה זרם של חיים יותר יהדותיים, ולחבב את תנועת התחייה הלאומית שלנו על כל השדרות של עמנו, אפילו על אותם שהם מתרחקים ממנה עד עכשיו מפני היבשות החילונית שבה.

ועל דבר שאלתך, איך נהיֶה כוח פועל בפני עצמו כלפי חוץ, אשיבך יקירי, כי אין אני מתכוון בתוכן הפוליטי שלנו פעולות פוליטיות ממש, להתיצב לפני הממשלות תיכף בתור כוח מופרד מההסתדרות הציונית, כי אם להשתדל באגיטציה תדירית, להסביר לפני העולם הפנימי וגם החיצון, שהרעיון הכללי של האומה הוא לשוב לארץ ישראל, בתור אותה האומה האלוהית המתוארה בתורה ובנביאים. (אגרת תתקע"ד).

הדבר שהפריע לרב קוק יותר מכל הדברים הוא שהתנועה הציונית הייתה תנועה חילונית, ולדעתו חרתה על דגלה ש"דבר אין לה עם הדת". הרב קוק לא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הציונות, ואף לא קרא לסגירת "המזרחי", אלא דאג שההכרזה הזו תוסיף ותתממש בפועל.

עם השנים קרו שני דברים עיקריים. הרב קוק ראה שהוא לא מצליח להקים תנועה המונית. (ניתנת האמת להיאמר, שגם הישיבה המרכזית העולמית שהקים הייתה קטנת הכמות ומעוטת השפעה ביישוב העברי), ומצד שני הוא ראה שאין ממש הפרדה של הדת מן הציונות, ושהדברים מסתדרים לפי יחס האנשים וכמותם, ולפי הנסיבות והדרישות הפוליטיות. על כן הוא קיפל את דגל ירושלים שלו, ולקראת הקונגרס הציוני בתרפ"ט הוא כותב דברים מפויסים יותר על 'המזרחי':

"והנה אחים, סוד גלוי הוא, שאין לנו כוח אחר מפלגתי בתוך הציונות הכללית, שיעמוד בזרוע חשופה של גבורת רוח בשביל התקדמות חיי היהדות בטהרתם בבניין הארץ, ההולך ומתחדש במובן המעשי והרוחני, רק 'המזרחי' לבדו. מצפים אנחנו אומנם ליום אשר רוח הטוהר ממקור הנשמה הישראלית, רוח ה' אשר על עמו, יעבור על כל בנינו בונינו. וממעל לכל פילוג מפלגתי נעמוד כולנו שכם אחד על משמרת הקודש. אבל לעת עתה ה'מזרחי' ונושאי דגלו הם המה המנצחים על מהלך הרוח ורשמי פעליו בתוך חוגי התנועה".

ראוי לציין שבשנים האחרונות כמה רבנים מחוגים ידועים מנסים לשוב ולהרים את 'דגל ירושלים' כבעבר, ומתוך אותה מטרה, של אזהרה מפני יתר שיתוף פעולה עם חילונים.
מה אפשר ללמוד מכאן? ראשית, הערה כללית על כתבי הרב קוק. הרב קוק היה פעיל מאד וכתב הרבה. עיקרי תורתו הלא הם בקבציו ובספריו, והם נוגעים יותר לעניינים עקרוניים. ואילו בפעילויותיו בתוך המציאות הארץ-ישראלית של אותה תקופה וסביבה אפשר למצוא אצלו הרבה דברים להרבה גורמים, לא כולם באותה דעה ובאותה נקודת השקפה, ובוודאי לא לאורך זמן. כל הבא להוכיח על דעתו של הרב קוק מתוך האגרות ומתוך מה שכתב לעיתונות התקופה, ידו על התחתונה. זאת גם אם נקבל נקודת השקפה שדבריו של הרב קוק רלוונטיים לנו, ואף צריכים להנחות את דרכנו בעת הזאת.

שנית, הרב קוק ניסה להפעיל תנועה אידאליסטית רעיונית בעולם המציאות. זה לא הצליח. לדעתי זה לא הצליח משתי סיבות. ראשית, הדחיפה וההפעלה, וגם השליטה באו מלמעלה, מאת הרב ולא מאת האנשים.

שנית, רבנים הם אנשים טובים ויקרים, אבל יכולותיהם הפוליטיות אינן מעל הממוצע. (רב שיש לו כישורים פוליטיים מעל הממוצע בהחלט יכול לפעול בשדה הפוליטי, ע"ע הרב בר אילן, הרב מיימון ועוד). זה נוגע ליכולת להתוות חזון אפשרי, להפעיל אנשים, לפעול עם מפלגות אחרות, ובכלל – לעבוד עבודה פוליטית. בשלב המאוחר הרב קוק מכיר בכך שאנשי המזרחי עושים עבודה פוליטית טובה יותר ממנו, והוא מעדיף לתמוך בהם ולייעץ להם מאשר לעבוד נגדם. יתירה מזו, האם מישהו עוד יעז לטעון ש"הציונות אין לה דבר עם הדת"? זו טענה וקריאה שלא נשמעה כבר שנים רבות. האם נוכל לומר שדווקא דרך השילוב של 'המזרחי' הצליחה, ולא דרכו של הרב קוק?

מכאן אני רוצה להגיע למאמרים שאליהם אני מתייחס. הרב אפרתי סבור מצד אחד שאנחנו צועדים לקראת הגאולה, "מתקרבים למלא הקומה הגאולית". מצד שני יש "תנועה תרבותית של הציבור שלנו למקום טועה". קשה להכיל את שתי האמירות האלה יחדיו, ובעיקר אם משקללים מספרית את שתי הקבוצות שאליהן הוא כנראה מתייחס.

הרב אפרתי מטיח האשמות קשות בזרם המרכזי של הציבור הדתי לאומי, ש"התורה מקרית לו והתרבות המערבית עצמית לו". אלה האשמות שאין הדעת סובלת, ובגללם באתי לכתוב את תגובתי. הקלות שבה כותב אדם על מי שחולק על דעתו שהוא נגרר רק בשביל הכסף, שיראת ה' אינה מכתיבה את דרכו, ושאין בו 'בית אחיזה של ציווי אלוקי' היא נוראה, מתנשאת, ופלגנית.

זאת ועוד. ההאשמה כלפי חוגי "הבית היהודי" שרק נושא ארץ ישראל מעניין אותם ולא שאר הנושאים היא האשמה המוטחת לעיתים קרובות, הן מחוגי השמאל והן מן החוגים החרדיים. (היא כמובן עומדת בניגוד לטענה על שותפות הבית היהודי בחקיקת חוקים אנטי תורניים, שותפות שאין לה דבר עם עיסוק בנושאי ארץ ישראל).

ההצעות האופרטיביות של הרב אפרתי הן לחדש את מטרות "דגל ירושלים" כמטרות המפלגה – פשטו רגל עוד בתקופת הרב קוק. מאחורי הגדרת המטרות של הרב אפרתי עומדים המשפטים העיקריים, המסתתרים בסוף הקטע: "תוך כדי שהם לובשים ציצית, שומרים שבת וקשורים בטבורם לפוסקי ישראל שהשכינה עמם", כלומר – הימנעות משיתוף פעולה עם חילונים, עם נשים, ובחירת הרבנים כמוליכי התנועה. ניתן לומר שהציבור שבשמו מדבר הרב אפרתי הוא קטן ומצומצם, והשפעתו על הציבוריות במדינה אינה עולה על השפעתה של 'דגל ירושלים' לפני תשעים שנה.

בהקשר של גודל הציבור אציין את מאמרו של הרב עדו רוזנטל. כבר קדמוני אחרים להזכיר את אמירתו על נוכחות "כל גווני בתי המדרש, ש"סניקים והר המור, חב"דניקים, מרכזניקים ויצהרניקים".

עוד אזכיר את הטענה שכל שאר חברי הבית היהודי הם שוכחי תורה, מצמצמי תורה, מבזי תורה. את הזכרת 'ילדי תל אביב האומללים', את ההתגאות שאינה במקומה בילדים בני שלש שעדיין לא ראו צורת מחשב – וכי מישהו תוקע לידך שבזה תצליח, האם דרך החינוך הסגור והמתבדל תושיע את עם ישראל כולו?

לכו, רבותי, היבדלו, הקימו לכם מחדש את 'דגל ירושלים', ואנחנו, בתוך ומתוך תורת הרב קוק, תורת הרב עוזיאל, תורת הרב סולובייצ'יק, תורת הרב עמיטל, נצא אל הרחובות, אל השווקים, אל הפלוגות, באהבה, בענווה, מתוך אהבת התורה ואהבת העם עם אהבת הארץ, נעשה ונצליח.