ב'אבישג', אברום בורג מפספס את הייחודיות של התנ"ך

  תחושה של פספוס. אבישג של אברום בורג.

אחד ממאפייניו הבולטים של "אבישג", ספרו החדש של אברהם בורג (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011), הינו סגנון הכתיבה.

בורג מאמץ את העברית המקראית, החסכנית והמדויקת. ולא את אוצר המילים התנ"כי בלבד: בין שורות הספר מושחלים פסוקים מוכרים, אם מילה במילה, ככתבו וכלשונו, ואם בעיוות קל ומכוון.

כך בפתיחת הספר, "אלה דברי ימי קורות שמע. מן הכוהנים אשר בענתות בארץ בנימין" (עמ' 9) – ובהמשך אותה פסקה, "הגדלתי מעשי מעט, חכמתי לי קצת וראיתי כי לא הכול הבל. כי לא הכול רעות רוח, וכי יש יתרון לעמל שיעמול האדם תחת השמש. וראיתי עוד כי יש יתרון לחוכמה מפני הסכלות כיתרון האור מן החושך" (שם).

וכבר בפסקה הראשונה, תחושת הצרימה המתלווה לקורא לאורך הספר. בורג מסתייע בפסוקים מספרי ירמיהו וקהלת, בחדא מחתא. באופן זה בהמשך הספר, בציטוטים ממקורות נוספים, כלים מכלים שונים: שיר השירים וישעיהו, משלי ומלכים, שמואל ותהילים. ספרי התנ"ך השונים מתערבבים ומתאחדים ביצירתו של בורג.

ובשעה שהגיעו כולם לפונדק אחד, תחת קורת הגג של "אבישג" – מתעמעמים ההבדלים בין החיבורים השונים, הניואנסים הלשוניים שמאפיינים אותם, שמבחינים בין ספר לספר. עוד בתקופת חז"ל, נטען כי ספרי המקרא מובדלים זה מזה בסגנונם הייחודי; בין המפורסמות נמנית ההשוואה בין תיאורי השכינה בספרי ישעיהו ויחזקאל:

אמר רבא: כל שראה יחזקאל, ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך.  (חגיגה יג ע"ב).

בורג, אם כן, חוטא לשונותם וייחודיותם של הספרים המקראיים – ולפיכך, אף לאנושיותם. הספרים שונים אחד מהשני משום שהם מעוגנים במציאויות שונות, בזמנים ובמקומות שונים. משום שהם מיוחסים למחברים, לעורכים, שונים.

ישעיהו בן כרך, יחזקאל בן כפר – מתבקש שצורת כתיבתם לא תהיה אחידה. ודאי וודאי, שעה שמדובר בספרים המושרשים בתקפות היסטוריות שונות ומרוחקות. ואילו בורג מתעקש לכנס את ספרי התנ"ך למקום אחד, לטשטש את זהותם הייחודיות, את הדמויות החיות והעשירות שעומדות מאחריהם. כי כל הסגנונות, כל הספרים, משתייכים עתה ל"אבישג". כי כל הסגנונות, כל הספרים, מתלכדים בכתיבתו של אברהם בורג.

עמעום הייחודיות של המקרא

אירוני, שדווקא בניסיונו של בורג לרומם את הטקסט התנ"כי, להגיש אותה לקהל הרחב באמצעות ספר מודרני, מסתתרים זרעי הדחייה מן המקרא. שכן, בין המאפיינים המושכים והמעניינים ביותר בטקסטים המקראיים הינם שונותיהם ואנושיותיהם – אותן שונות ואנושיות מעומעמות בכתיבתו של בורג.

הקורא נמשך לעוצמת היצירה המתגלמת בספרי התנ"ך, להיקף, לגיוון. לעובדה שחיבורים כה שונים, כאיוב ושיר השירים, משותפים לקנון. לסתירות בין הספרים, הרומזות לעתים לפתרונות מתחרים עבור אותן בעיות, הרומזות לעתים לדינמיות, פרי תהפוכות בהיסטוריה האנושית.

הקורא מתפעל מן ההתמודדויות האנושיות לבעיות קיומיות, הדומות להפליא לבעיות שמטרידות את מנוחתו, כעבור אלפי שנים. כי אין חדש תחת השמש. הקורא מוצא מזור לסבלו בפרקי ישעיהו האחרונים, ביטוי לתדהמתו מן הבריאה במזמורי תהילים, דברי הגות רלוונטיים במשלי שלמה.

תוכחות הנביאים מתגלמות לקורא המודרני כמעצבים פוטנציאליים לעמדותיו, לאמיתותיו – כמובן, תוך התחשבות בנסיבות ההיסטוריות המאפיינות את תקופתם, את תקופתו. הקורא מזדהה עם כל אלו משום שהם אנושיים. רק כך, הוא מסוגל לחוש קרבה אליהם, לחוש שותפות גורל עמם. אילו היו מטא-אנושיים, אלוקיים אולי – לא היה מסוגל להזדהות. היה נרעש ונפחד. כי לא יראני האדם וחי.

טקסט מקורי המתאים לתקופתו

האם זה מפתיע, אפוא, כי הרנסנס המודרני בהתעניינות והתעסקות במקרא אירע לנוכח התפתחותה של 'ביקורת המקרא', לנוכח חקירת המקורות האנושיים לספרי התנ"ך? וכלום אין השיבה לטקסט המקראי מרשים עוד יותר כאשר אין מעניקים לו את הערובה החיצונית של התגלות אלוהית? יתר על כן. האנושיות של הטקסט המקראי מבטיחה את חוסר האלימות שלה. את חוסר יכולתו לכפות דבר-מה על האדם, ללא הסכמתו ובניגוד לרצונו.

ברגע שהטקסט מעוגן בנסיבות אנושיות ברורות, ברקע אנושי מובהק, אין לראות בה כופה או מחייב. כי אין להשוות את המציאות התנ"כית לעולמם של בני אשכנז בימי הביניים, לאתגריה של מדינת ישראל במאה העשרים-ואחת. וגם אם נגדיר את מקור הטקסט המקראי כ'אלוקי' – אין זה מחייב את נצחיותו.

ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים, וקיבל ממנו את התורה. תורה ראשונית, מתאימה לתקופתו הספציפית. תורה ראשונית, שמלכתחילה, לא היה בה להתמודד עם המקלל, עם הטמאים לנפש אדם, עם מקושש העצים, עם בנות צלפחד. לשם כך, התמסדה התורה שבעל פה, תורה שאינה מאובנת בכתובים, שמטרתה לשמר את הרלוונטיות של ההלכה, להתאימה לכל דור ודור.

הטקסט המקראי, הראשוני, נותר כבסיס הכרחי להלכה המודרנית – וכדי לאפשר את ההלכה המודרנית, מוטל עליו לתפקד כיצירה אנושית, מעוגנת מטבעה בנסיבות היסטוריות מסוימות. עליו לתפקד כתקדים, ולא כמחייב. רק כך תצליח התורה שבעל פה לנוע בין המקרא למציאות.

הווי אומר: האנושיות של המקרא חיונית לתפקודה האידיאלי של עולם ההלכה, לתפקודה האידיאלי של עולמנו, עולם הבאים בברית עם האלוקים.