הדיון על זכות ההפרדה בתפילה ציבורית בכיכר דיזנגוף מעלה שתי סוגיות אקטואליות לסדר היום: האחת, היא משמעות ההתנגשויות האלימות ביום כיפור בין ציבור שביקש לקיים תפילות בהפרדה במקום, לבין קהל מפגינים חילוני שמחה בקולניות נגד "גדרות ההפרדה" והרס באלימות את המחיצות שהפרידו בין גברים לנשים. הסוגייה השנייה היא ביקורו המתוכנן של השר בן גביר במקום שנועד להיות "מענה יהודי" לפורעים החילוניים "השמאלניים" של הכיכר. בן גביר ביטל ברגע האחרון, מה משמעות הדבר?

משני האירועים עולה סוגייה עקרונית אחת: האם יש לאפשר לציבור גדול של אנשים להתפלל במרחב הציבורי על פי דרכו? נכון, אפשר להשיב על כך בתשובה פורמלית: תפילה ציבורית בהפרדה היא הפרת בוטה של פסיקת בית המשפט העליון. אל פסיקה זו נתייחס מייד, אך בינתיים יש לשאול שאלה מקדמית הנוגעת לזכותו של הציבור הדתי לשוני ולהבדלים בינו לבין הציבור הליברלי-חילוני, הרוצה בשוויוניות מוחלטת חזות הכול. השאלה היא אפוא, האם לכפות בחוק התנהגות יוניפורמית-שוויונית במרחב הציבורי, בלי להתחשב בזכויותיו של המיעוט לטקס משלו התואם את ערכיו ואמונותיו? 

העיקרון הנגדי, שאליו אני מכוון, הוא העיקרון של הדיפרנציאליות, הפרטיקולריות, הזכות להחזיק בתפישה קהילתנית שאינה עולה בהכרח בקנה אחד עם ערכיו של הרוב הליברלי החילוני, הדר בעיר כמו תל אביב. או במילים אחרות: האם יש לאפשר חריגה מן הנורמה האוניברסלית הכופה עצמה באלימות משפטית על הצדדים; האם יש לאפשר את החופש באמונה אחת בלבד – האמונה בחופש הליברלי, שאין בלתו.

מאחורי הקלעים מונחת לה סוגייה יסודית: אוניברסליזם מול קהילתנות שבטית, הדוברת את ערכי קבוצת המיעוט ומבקשת מן הרוב הליברלי להכיל אותם בתוך החירות הכללית שמוענקת לציבור. לשאלה זו, יש כמובן דוגמאות רבות נוספות, למשל סוגיית הלימוד בהפרדה באקדמיה, כגון זו הנהוגה במכללה האקדמית קריית אונו למשל. זו מקיימת כיתות דיפרנציאליות בהפרדה לציבור סטודנטים חרדי. 

(צילום: תומר נויברג\פלאש 90)

מהו אם כן העקרון המעוגן ב"הזכות לדיפרנציאליות"? מן הסתם, הזכות להיות שונה, ועדיין לא להיות מודר מן המרחב הציבורי הכללי, זכותו של האדם הדתי או החרדי להיות שונה מן החילוני ולקיים טקסים ייחודיים במרחב הציבורי שמשותף לכולם. השאלה היא האם יש לציבור האחר (ציבור שאינו ליברלי) הגנה מפני הנורמה האוניברסלית של הרוב, שאינה מכירה בערכיו המנוגדים לה? האם הגישה הליברלית, הדוגלת בשוויון של כל האזרחים היא כל כך חלשה עד שהיא אינה מסוגלת להכיל איים של שוני והבדלים בתוכה? 

הייתי מייחל שבמקום ההתלהמות החילונית (הרס המחיצות) תצוץ לה הבנה חדשה ביחס לחוסר ההיגיון שבכפיית נורמה יוניפורמית בכל תנאי במרחב הציבורי. המרחב הזה מספיק גדול כדי להכיל את כל גווני הקשת של הישראליות העכשווית, ואגב: האם אין זו תפקידה של הדמוקרטיה להגן קודם כל על קבוצת המיעוט – במקרה זה המיעוט הדתי – הדר במרחב המשותף של תל אביב?

אלא שכאן נכנס הנימוק המשפטי לתמונה: הפרדה – אומרים המוחים – סותרת את פסיקותיו של בית המשפט העליון, שפסל כל הפרדה במרחב הציבורי. הנימוק הפורמלי הוא כמובן אמיתי. את פסיקת העליון יש לקיים, ובהעדר החלטה אחרת אין ליטול את החוק לידיים ולהרוס את המחיצות המפרידות. ועדיין נשאלת השאלה, האם פסיקה זו צודקת? והאם אין בה משום הפקרת המיעוט הדתי בשם המנטרה הקדושה של "שוויוניות מעל לכל", שהיא למעשה כפיה ליברלית שמושלכת על הציבור הדתי ומונעת ממנו להרגיש בן בית במרחב הציבורי ההטרוגני של תל אביב.  

(צילום: איתי רון\פלאש 90)

יש לא מעט מן האירוניה בעובדה כי פסיקת העליון משחקת לידיהם של המתפללים בהפרדה בכיכר. היא רק מאשרת את תחושתו של ציבור דתי שחש עצמו, בצדק או לא בצדק, כמיעוט נרדף, שערכיו אינם נחשבים כלל, בטח שלא בעיר כמו תל אביב. פסיקות אלה גם מלבות את ההתנגשות המלחמתית בין הצדדים, שכל צד מנסה לגייסה לצרכיו.  

עובדות אלה, שהורסי המחיצות בכיכר אינם לוקחים אותן בחשבון, הן האנרגיה המשמנת את הקמפיין של השר בן גביר: אלה בדיוק הם אדי הדלק להם הוא זקוק כל כך, לאור ירידתו  בסקרים (4 מנדטים, בסקר חדשות 13, מיום .21.9). העובדה כי הביקור בוטל ברגע האחרון מוכיחה את הבנת הקרב המצוינת של בן גביר. הוא הבין כי ההתנגשות שלא התקיימה משחקת דווקא לטובתו, היא לא תאפשר לצד הליברלי להימלט מן האחריות שהוא נושא בה להפעלת האלימות ביום כיפור. בניגוד לצפייתם של המוחים, הספין של בן גביר, מבליט ביתר שאת את השגיאה החמורה של המוחים: האלימות החילונית שחיללה את אווירת החג בכיכר.

ומה מכאן? בפרוס עלינו חג הסוכות, עלינו להתגבר על הסטריאוטיפים, לפיהם האלימות היא נחלתו בעיקר של צד אחד, קרי הצד הימני. ההכרה שצריכה לחדור אל הלבבות היא כי אף אחד אינו מחוסן מפניה – גם לא השמאל וגם לא אנשי המחאה. חשבון נפש מהיר מתבקש דווקא מצד המחאה, וכבר ראינו סימנים חיוביים בכיוון זה. צדק ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. הוא נרצח כי אנשים לא שעו לאזהרתו כי אלימות פרושה הרס יסודות הדמוקרטיה. את זה חייב להפנים גם השמאל, הנושא את דגל הדמוקרטיה בראש חוצות. 

ד"ר דוד גורביץ' הוא מרצה לתקשורת ומחבר שותף (עם רוני לוינגר) של הספר "השבט אמר את דברו, ליברליזם וקומוניטריזם בספרות העכשווית".